שונאת את עצמי כי לא קיים בי הכוח,
לקחת הכל ולקום ולברוח,
שונאת את עצמי ורוצה כבר ללכת,
גם ככה תמיד חיה בעולם של שלכת,
לא שייכת לאיש ונותנת לכולם,
אין מקום אצל אף אחד בזה העולם.
ואולי זה הסוף שלי, אולי כדאי שייגמר,
אולי כדאי שאתפוצץ ורק הריק יישאר
ולא כלל לא מאיימת כי לאף אחד לא איכפת,
באיש לא יפגע אם אעלם ומיד.
ואני פחדנית מטומטמת רועדת,
מכל העולם שוב ושוב לי נפרדת.
וכשמגיע הרגע לקום ולעשות,
במקום העשייה מגיעות הדמעות.
ובמקום על עצמי אז אני שוב חושבת,
על אותם אנשים שאני כה אוהבת.
ונפגעתי מהם בכל פעם מחדש,
הם בכלל לא שווים את אותו החשש.
אך אותה ידיעה שהם יישארו שוב לבד,
שלא תהיה ליזי להחזיק להם את היד.
ואולי זה כלל לא ככה וגם כאן אני מיותרת,
אולי אני בעצם כלל וכלל להם לא עוזרת.
אז למה להישאר? למי בכלל אני מועילה?
מחשבות עפות רצות ושוב חזרתי להתחלה.
והלוואי ולא פחדתי והכל היה לי קל,
הלוואי היה לי כוח לא להיות/להיות חלל.
אז אולי הם יזכרו בי יזכרו את כל הטוב,
מיותרת ונגעלת מאוכזבת עד בלי סוף.
מקווה שכבר אאזור כוחות ושוב לא אהיה,
כותבת, מבולבלת ורק הלב ממשיך תוהה