כבר שלושה ימים אני סגור בחדר
פוחד לצאת,
העיר נדמית לי כשדה מוקשים,
כולה רוויה פיתויים
שלא אעמוד בהם,
לא אעמוד.
כל משב רוח ורחש במדרגות
מקפיץ אותי לדלת
סוגר מנעול
עיניים נפערות
שמא,
זהו עוד
פיתוי
כך כלאתי את עצמי בקומה רביעית
מאתיים מטר מהים
בגג גדול
וחדר קטן
כי כל העיר
פיתוי
וכל פינה
מוקש
ואני הרי החלטתי
שהפעם
לא אוותר ולא אכנע.
והעיר, כמו רוצה
לשים לי רגל
מגחכת על מאמציי
היא
וגם אני, שנינו
יודעים
שלא אוכל לה
היא,
וגם אני
יודעים
שלא אוכל לה.
בתל אביב אין חורף
אספתי את כולו והושבתי בחדרי
שכבר שלושה ימים מתפקד גם כ
צינוק
אני מרשה לעצמי רק הצצה חטופה
מבט רדוף מהגג
עלי לחזור מהר
אני מביט בה
ותל אביב
צוחקת חזרה
כאשה יפה
כולה פיתוי
רווית מוקשים
היא
מבריחה אותי חזרה
שלושה ימים
ושני לילות נמשך העינוי
סגור ומסוגר בעליית הגג
והיא
וגם אני, שנינו
יודעים
שאשבר בסוף.
היא,
וגם אני
יודעים
שהמוקשים והפיתוי הם רק תכסיס
תכסיס עצום
תכסיס מדהים
תכסיס,
בכדי להפחידני
וכל מוקש תמרור
כל פיתוי אזהרה-נוצצת
וכל מה שתל אביב
רוצה
שאשאר בחדר,
שאחשוש
לצאת, כי רווי פיתוי
הרחוב
שלושה ימים
ושני לילות אימה
אני נועל את הדלת
אחוז דיבוק, אני בודק
מהגג, בולש אחריה, נועל
כנגדה ויושב בדממה, פוחד
מהמוקש, מהפיתוי, מהתבוסה
שלושה ימים ושני לילות שתיקה אני נעול
שלושה ימים ושני לילות צרחה אני נעול בעלייה
שלושה ימים ושני לילות בדידות אני נועל בבהלה
שלושה ימים ושני לילות דקלום אני ממלמל תפילה
שלושה ימים ושני לילות בריחה אני נזהר מפיתוי ושבירה
שלושה ימים ושני לילות בחירה אני צועק החלטה אחת ויחידה
שלושה ימים ושני לילות טירוף אני נזעק, רדוף, פוחד וצועק חזרה
לא אכנע!, לא אכנע,
לא אכנע!
אבל,
שלושה ימים ושני לילות של אשליה, אני
וגם העיר,
שנינו,
יודעים שכך, לבד בחדר, זה בלתי נמנע.
(צליל מצית)
ושכטה. |
