אני תמיד הייתי זו שמוכנה להקשיב לכל הסיפורים המוזרים.
תמיד הייתי זו שאנשים הרגישו בנוח לספר לי על מעשיהם, לא סתם
סיפור יומיומי, אלא דברים אישיים שהסביבה הייתה קוטלת. מרוב
ציניות ואדישות הכל מותר והכל גם לא. הייתה מישהי שטענה שלפי
חוש הריח שלה היא יכולה לדעת אם זאת שלידה נמצאת בזמן מחזור,
היה אחד שטען שנחתכה לו הזרת מהמקל הזה של הכינור, ואחד שאוהב
לשיר כמו בת, ואחת שרוצה שאנשים זרים יגעו לה בחזה. מזל שמקרים
מוזרים הם בלי שם, ובלי פנים, כמעט כמו שהיטלר רצה שנהיה. זה
מוזר.. פעם ראשונה שאני מכניסה את המילה "היטלר" לכתביי. בכל
אופן, עיסוק כלשהו נותן לך מראה חיצוני תואם, אז אם אני
פסיכיאטרית אז אני פסיכית? אם אני פסיכולוגית אז אני בעיקר
לוגית? ואם אני מורה אז אני גם מורה על השעה? שאלות רבות
תוקפות אותי מדיי יום, ובמצבים שכאלו אני מרימה את ידיי כדי
לצעוק שאני בלי נשק. כמה מוזר שאנשים מתביישים להגיד שלום מחשש
שלא יזהו אותם בכלל, ואז הם מצטיירים כסנובים. הולכים עם
משקפ"ש גם בחורף, כשהשמיים אפורים, והטיפות מנסות להוריד אותן
בכוח. רק מחוץ לארץ אנשים מהנהנים אחד לשנייה, אבל בפנים הארץ
צריך ללכת עם אטמים כדי לא לשמוע את הצפירה הבאה, ואם אפשר
להשתיק את השכנים, מה טוב. אולי לפני כל להיט לא מאילנית, תנסה
לקרוא את המילים לפני שאתה שומע את הלחן. וכך תתחבר, לפחות
למשהו. כי לאנשים כבר אין לך כוח, כך אתה טוען, במקביל גם
לעצמך אין כוח, ואז הפנים יתעוותו לדמות מסכנה, ויבואו אליך
מחלות שזימנת - הגיע הזמן לביקור חולים. זה נימוסי להגיד מילות
נימוס, רק תוודא שהאדם שמולך הוריד את האטמים.