הוא ירד למטה ויראה אותה בוכה.
הוא לא ישאל מה קרה, כי הוא לא מאלה.
הוא ידאג לה והיא תראה את זה.
הוא לא ייתן לה יד והיא תדע שהוא רוצה.
הוא יכאיב לה. כמו שאף אחד לא הכאיב לה מעולם.
הוא לא יגיד כלום והיא תשמע שהוא אוהב.
לא בטוח. במה שהוא.                                          
                 
הוא יצעד לעברה ולא ידרוך בכוונה על רגלה היחפה.
כן. היא תעמוד יחפה ותחכה, שמשהו יקרה.
בשמלה שחורה פשוטה, היא תהיה מוכנה.
על המזח ההומה, מרוב אין-אנשים, היא תצעק.
הוא ייגע בה, כמעט דוחף אותה למים.
היא תאחז בו, כאילו כבר טבעה, ורעד יעבור בה.
הוא ינשום אותה, והריח שלה ישכר אותו.
הוא יעביר את אצבעותיו על פלג גווה החשוף, היא תצרח מכאב.
הוא שורט אותה.
היא תעלם לו לרגע והשמש האחרונה תשתקף בשעון הצלילה המשוכלל
שלו.
עכשיו זה הוא שרועד. הוא, החזק.
היא תמשוך באפה ותנשוך את אצבעותיה.
היא תבכה, יחפה, בשמלה שחורה פשוטה, על המזח.  
הוא ילטף את שיערה כשתצרח ויקרא בשמה כשתבכה ותחפש מקלט בין
זרועותיו החשופות.
היא תיגע באצבע מהססת בציפור הכחולה המקועקעת על זרועו, הוא
ייהדף לאחור.
הם ירקדו, יסתובבו בין הגלים עד כדי סחרחורת.
הם לא ייעצרו ויישטפו במלח וזיעה צורבת.
תוך כדי ריקוד אחוז טירוף הם ייפלו על הסלעים הרטובים, הלוהטים
ויישמעו רק נשימותיהם המהירות, הרועדות, הכחולות מרוב קור.
יהיה להם חם והם ימותו.
הגלים ישטפו את זיעתם מעל האבנים.
הם יישארו צמודים זה לזו עוד דקות רבות לאחר מכן, כשהרוח תשא
את עצמותיהם החמות עדיין אל לב הים.
והים, לראשונה אותו חורף
ישקוט.