אני לא!

גם לא מעבדאלה
כבר גם לא מאללה
יסלח לי האלוהים
ואפילו לא מחסן נאסראלה
מאף אחד שנמצא מעבר לים
או מעבר לגבולות הטבעיים והלא טבעיים
החוקיים והלא חוקיים  
אני מנסה להאמין
שאיך שהוא ואיך שלא יהיה אנחנו נשרוד
ואנחנו שורדים, שרדנו, חיים... לא?
את המבול, את הגלות...
את העבדות אנחנו עדיין עובדים
ואת החירות אנחנו שורפים
על המנגלים ועוד ועוד ועוד...

אני לא מפחדת מאף אחד
חוץ מהאחד
על אפינו ועל חמתינו
מלך קם לישראל שב שוב וקיים
האיש ה'גדול והחכם' מ-כ-ו-ל-ם
זה שמערער לי את מה שכבר יש
מה שכבר קיים  
ואתם יודעים מה?

מגיע לנו!  לא?

מגיע לנו אחד שכזה...
איש מטורף שכזה עם שיגעון גדלות שכזה
שקרן שכזה תחמן שכזה מניאק שכזה
שיסובב על הזרת הקטנה שלו את כולם
ש'יציל את העולם'... את הכלכלה גם
ואת העשירים
הנה מה טוב ומה נעים...
אחר כך יפריח את הדרום
ואת השממה השוממה
אולי קזינו? אולי בורסה
אולי סביוני דרום בתור התחלה...
ומה עוד? מה?
רק שלא תבוא לו ותפתיע ותפר את הסטלבט...
מצפון הרעה...
חבל....  
אני כבר בטח לא אראה... לא אדע... בטוח אתפגר...
אם לא אתעשר... עלי להתעשר... ומהר מהר מהר...

לי אישית
בינתיים טוב לי עכשיו, יחסית טוב
לא שהתעשרתי או מה
סתם טוב לי על הלב טוב לי בנשמה
אני גרה בדירה קטנטנה ומטריפה
מנותקת מהכבלים מרצון וחוסכת לעצמי את הכסף ואת הזוועה
עובדת
משלמת את כל המשכורת לשכר הדירה
עושה כל מיני דברים שאני אוהבת
אני שרה באמבטיה ואני אפילו כותבת
ויותר מכך אפילו הייתי על המנגל עם כל עם ישראל בפארק
ועם הילדים והנכדים בקיצור עם כל המשפחה...
בקיצור... התרגלתי לחיות וליהנות עם מה שיש
ועם מה שאין בשלום... לא להאמין... יום רודף יום וזהו וזה
הכל...
אני חושבת זה הסוד לחיים מאושרים באמת... זה הסוד.
תמיד היו לי חששות מהיום שיהיה לי טוב
המילים שלי לרוב נכתבו מתוך הדם יזע והדמעות
היו לי חששות
מה יהיה אם? מה יהיה אם יהיה לי טוב ארגיש טוב.. על מה אכתוב?
על הטוב?
נו טוב...
אכתוב על משהו אחד טוב.

בוקר אחד בהיר אני ישובה ליד הקופה  
כמו כמעט בכל יום רגיל בשנתיים וחצי האחרונים
והקופאית הראשית שאני אוהבת מתקרבת אלי
ובידה מכתב שהיא מנפנפת בו...
מה שאני מצליחה לראות ככה רגע לפני שכתוב על המעטפה למאירה
טמיר
(ב-ט' במקום ב-ת') מה זה משנה בעצם...
ובגדול בצד כתוב "אישי"
הדבר הראשון שעולה על דעתי הוא "הנה מכתב הפיטורין שלי"
ותאמינו לי
זה לא הרעיד את מיתרי ליבי...
הדופק לא הלם בחוזקה...
לא נבהלתי ולא שום תחושה אחרת איומה...
שום דבר כבר לא מפחיד אותי חוץ מהאיש ה'הוא'
הוא מפחיד אותי! כשאני שומעת את שמו
הולם ליבי מפחד בחוזקה... אני מזיעה...
יש לי בחילה וחלחלה ואני חושבת הנה הנה התקף לב בא...
ומה לא?
מה יכול להיות שאלתי את עצמי מה כבר יכול להיות?
ככה איך שהקופאית הראשית שאני אוהבת מושיטה לי את המכתב...
היד שלי נשלחת קדימה מנסה לגעת... היא חוטפת אותו בחזרה
ופותחת...

ביום שישי בבוקר שלמחרת אני מגיעה לעבודה
מוקדם מוקדם חצי ישנה וקצת כעוסה ושואלת את הקופאית שאני
אוהבת...
תגידי? השתגעת?
מה את רושמת אותי כל יום שישי מהשעה שבע עד חמש...
את חושבת שאני סוס עבודה?
לא! היא עונה
את לא סוס עבודה.. את עובדת מזדיינת...
30 שנה אני עובדת 10 11 12 16  שעות במערכת המזויינת הזאת
ואף אחד לא נתן לי עובדת מזדיינת...
אז עכשיו אתם יודעים..
יש כנראה איזה שהיא תמורה לאגרה...
או המצלמה...
ואני עובדת מצטיינת שמוזמנת למשרד המנכ"ל...
אז לא פיטרו אותי ואולי קיבלתי חסינות לתקופה הקרובה...
אבל לא זה מה שמדאיג אותי היום...

היום מפחיד אותי ה'מלך' כל יכול הזה! מפחיד אותי נורא!
כמו איזה אסון גדול שמרחף עלי ועל עוד רבים וטובים
ועל המדינה.
ענייםנחשליםזקניםחוליםנכיםמובטלים
מוגבליםילדים...
על הזין שלו. של האיש המפחיד הזה
שימותו כבר!... ונגמר

אז מי מפחד מאחמדי מחמדי נינג'ד? כשיש לנו כאן מתחת לאף מפחיד
אחד