ורטיגו. מעליי ירוק ותחתי תכלת. משהו מדגדג לי באוזן. מאבק
דומיננטיות סמוי-אכזר בין השמש לרוח הקלילה מותיר את השמש
מובסת ואותי מתענג על מזג אויר יוצא מן הכלל. הן חגות תחתי,
הציפורים, נודדות אנה ואנה. אני צף על ענן שנראה כמו איטליה.
ליטוף זנבו של שועל על עורפי מפיל אותי ארצה. זה הזמן לראש
לוותר על הדם לטובת שאר הגוף - הגיע לו די. שלושת-רבעי השעה של
עמידה על הראש משאירות אותי מסוחרר על העשב הרך - צופה בשועל
התכסיסן מדלג הלאה ממני, ואפילו אינו טורח להתאפק עם צחוקו עד
שיצא מטווח שמיעה.
בהקיץ אני חולם שאני שודד-ים. אני וחבריי לכוסות הבירה
המוקצפות צוחקים בקול. בעד עין אחת אני רואה את שערה השחור של
בחורה שיושבת לידינו ועיניה החומות רואות אותי. בעד הרטיה איני
רואה דבר. הבל הבירה שלי מתאבך בהבל הבושם שלה בעודי תופס
בישבנה ומדביק לה נשיקת-שיכורים הולמת. טפיחה על כתפי מאלצת
אותי לחדול מעיסוקי ולהפנות את ראשי אל עבר הבחור שעתוי להטיל
אותי על הרצפה במהלומה אל הלסת. מיד עם נקישת רגל העץ שלי
ברצפת העץ בפאב נפתחת במקום תגרה ראויה שמנגינתה שזורה בצלילי
חבטות אגרוף באדם, חבטות עץ באדם, קרקושי חרבות, טעינות
אקדחים, שריקות כדורים, ניפוץ כוסות ומנורות, צווחות נשים
מבוהלות, המיית פירטים שיכורים ונחתמת באקורד סיום מעשה ידי,
של חלון מתנפץ ולאחריו חבטת גוף באדמה. מנוסתו של אותו אדם
אינה מלווה, כמובן, בצחוק, כזה של השועל, אפילו עם יציאתו
מטווח שמיעה - וזאת אני יודע משום שאני יודע.
התעוררתי לתוך בריכה של כוכבים, אשר ביניהם צף שליש ירח. עברתי
עליהם בעיני אחד-אחד, מחפש מוזה. לא מצאתי דבר וחצי דבר. הדשא
סביב היה עדיין באותו הגובה. התבוננתי בתלוליות אשר סבבו אותי
וגם שם לא מצאתי מוזה. מאוכזב גררתי את גופי משם, מחפש עדיין
בחצי עין, אולי אמצא איזה מוזה.
הרחובות כבר היו כמעט ריקים. החלטתי לחפש קצת בחלונות הראווה
השונים. עברתי על פני חנות למוצרי חשמל, חנות ספרים ודוכן
גלידה. בתוך חנות הבגדים חשבתי שראיתי מוזה לבושה בגי'נס,
חשופת חזה שמימי - אך משהתקרבי אל חוסר תנועתה הבנתי כי יש לי
עסק עם בובה. החלטתי לפרוש לביתי, כמו בכל יום בחצי השנה
האחרונה. בעודי ממשיך ברחוב יצא גבר נמוך מאחת הסמטאות ונעמד
מולי. מגבעתו הסתירה את פניו מלבד פיו וכל כולו היה מיסתורין.
הוא אמר לי שהוא מכיר את המבט הזה שלי, המחפש, ויש לו בשבילי
בדיוק מה שאני צריך. הוא שלף מכיסו כרטיס ביקור, העביר לי אותו
ונעלם משם.

פתרונות למחפשי מוזה

זה כל מה שהיה כתוב בכרטיס. זה, ומספר טלפון של בחור בשם בן.
בהגיעני הביתה הרמתי צלצול אל בן ולאחר שיחה קצרה קבעתי איתו
פגישה. בן הציג בפני סנדא שכל תכליתה היא לעזור לאנשים למצוא
מוזות. שמחתי מאוד לגלות שאני לא לבד ושהבעיה שלי בקרוב תפתר.
לא ידעתי כמה צדקתי.
הרעיון המרכזי של בן היה לחפש את המוזה בדברים היומיומיים.
לאחר שלוש פגישות כבר הרגשתי בשינוי. לצלילי משיח של הנדל
הסיפור הראשון נרקם מלפניי. סיפרתי על ילד שתמיד היה מסתכל על
הרצפה והבדיל בין אנשים אך ורק על פי הנעליים שלהם ואז כשהוא
הגיע לצבא הוא השתגע. סיפרתי על דג שמאוד רצה רגליים, ואז
כשהוא סוף סוף קיבל אותן הוא ירד מהים וגילה שעל האדמה יותר
גרוע, אז הוא כרת אותן ונשאר חסר כל.
התקופה הנהדרת של המוזות נמשכה לפרק זמן שאיני יכול לשערו.
ראיתי אותן בכל מקום. מוזה מלפני בתור לקולנוע, מוזה ממלצרת
בבית הקפה, מוזה במכונית הסמוכה ברמזור.
יום אחד יצאתי לפארק לשחק שחמט עם מוזה. בהולכי בשדרת עצי
האקליפטוס חלף על פני רוכב אופניים שלא היה מוזה. עקבתי אחריו
במבטי ודבר בו, בלבושו הצבעוני או באופניו הנקיות לא הזכיר שמץ
מוזה. הגולדן רטריוור שעבר לצידי - מושך אחריו לא-מוזה - גם
הוא לא היה מוזה. פתאום נפל עליי הדבר שכל הפארק היה נטול
מוזות לחלוטין. בנסיון להתעלם מהאירוע התיישבתי על יד שולחן
השחמט מול הזקן מהפארק. הוא הזיז את חיל הרגלי קדימה וחיכה
שאבצע מהלך, אך כפי שברחו לי המוזות על רעיונותיהן כך גם נעלמו
הרעיונות עת חיילי נשארו דוממים במקומם. האם הכל היה אשליה?
האם הייתי טיפש להאמין שבאמת הגעתי לרוויה של מוזות?
הלם אגרופי על השולחן העיף לקרקע את הפרש והמלך שלי. ללא
התנצלות הסתלקתי משם, שדוד, ללכת ברחובות אשר השחירו אט-אט.
היה רק מקום אחד שיכולתי ללכת אליו.
וכמו שזרקתי את גופו של בן דרך חלון דירתו לנפילה של 6 קומות
לא הרגשתי דבר. גם הוא לא הרגיש, ולא צחק. במחשבה שניה, לומר
שלא הרגשתי דבר יהיה לשקר - הרגשתי נהדר. נחה עלי שלווה. הגוף
שזה הרגע נזרק מהחלון היה בשלמותו מוזה שבורת גב, מדממת. הן
חזרו אליי! התיישבתי על השולחן בחדרו ובמשך שעה ארוכה הקולמוס
שבידי העביר את כל מה שכתוב כאן לדף, כאילו מעצמו.