זו קודם כול הלן. לפני הכול וגם מעבר.

ואחריה זה הים, זה שלעולם לא די לי בלשבת לרגליו
לצפות בו, להתבונן, לבחון, לתפוס, ולחזור אליו
ועוד לחזור ובכל פעם הוא אותו והוא אחר. כמו הלן.
ולזנק בראש שלוח אל תוכו, לצלול עד כלות ושוב לצוף
ולחתור להתמודד ולהפליג ולהשתלח בו, בעצמך, ובאחת
להשתרע אז פרקדן בין השמשות זו שמעל וזו המרצדת
הלוטפת את גבך עד רוגע, עד שלווה

ונכדך. קצר-רוח אך נירגש כים. ניבו של ים. ניבך.
הן לא מכבר יחדיו בונים הייתם כאן, על שפתו ובשפתו,
ארמונות של חול, צדפים ומיתולוגיה, ואחר-כך עונדים לגוויכם
החבוקים פנינים של קצף ומחרוזות גלים. עוד שני קיצים וכבר
אתם שוחים קמעה-קמעה, ועוד קמעה תגיעו לשובר ואז
לראשונה הוא יתפרש - הים - לעיניכם באינסוף מרחביו בשלל
ניבי ספיר ואיזמרגד, ושניכם צוברים אוגרים שחייה ועוד שחייה
עד ליעד הנכסף: הנכד וסבו - כינרת, הצליחה.
אתה והוא: ניבים של ים - וניב. ניבך.

אהובתך. בנותיך. נכדות ונכדים. ימך. גוני אהבתך.