"אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר"
                                       (תהילים, קמ"ד)

הכל הבל. כך אמר קהלת
ואם אמר, הוא לבטח יודע:
"החכם מכל אדם".
לא כמוני, שאיני

הבל, סימן לחיים,
לנשימת האדם, שאיש
אינו נותן ליבו עליו.
רק כשקר וחורף,
הוא נראה לרגע וכרגע יאבד
ברוח הקרה.

לו הייתי הבל,
שאוהבים משתעשעים בו
באויר הירושלמי הקפוא.
שילדים מדמים עצמם עימו
למפריחי עשן פוחזים.
שמרמז שמישהו חי פה.

הבל הבלים אמר קהלת,
והתכוון לשבריר השניה בו להבל
נשימת האדם, יש הבל משל עצמו,
שאין בו יתרון,
שאינו סימן למשהו מלבד
השתקפות חיורת של עצמו.
שאיש אינו מודע לקיומו.

הבל הבלים אמר קהלת,
והתכוון אלי.