כשהלכתי לצבא לימדו אותי איך לקשור נעל, ואיך עומדים בשלשות.
וכשעברתי ללמד את אותם הדברים, חוקי יסוד שכאלה, כמו אבנים
שאין להן הופכין, לא חשבתי על זה שזה כמו שרשרת, שאני הייתי
חוליה והמפקדים שלי היו חוליה לפני, והחיילים שלי, שהתחילו
בשוק והפכו למפקדים בעצמם - והיום הם כבר במילואים, היו סה"כ
חוליה אחרי, וכולנו, כל כולנו, סתם לולאות-לולאות בשרשרת אחת
ענקית, המשתרעת מאי שם בעבר ומסתיימת בקץ הדורות, כמו היינו
שרשרת קישוט בסוכת צה"ל, או סתם אחת מאותן שרשראות אמונה -
כאלה כמו של התורכים - והאנושות, או רוח האנושות, זאת הנעלמת,
מעבירה אותנו אחד אחד על גבי ידה, מתעכבת, מרפרפת, טובעת חותם
ומעבירה ככה בנונשלנט מפקד ואחריו חייל ואחריו שוב חייל, שרץ
ומסתדר על פי פקודות קודמו.
ותהיתי, פתאום עכשיו, כמה וכמה שנים אחרי, כשהוחלפתי בעוד כמה
שרשראות שכאלה, כמו שרשרת הסטודנטיליות, או שרשרת האזרח הקטן
שבוחר בקלפי והולך לקניון, פתאום תהיתי, מי היה הראשון שכך
התחיל, פתאום ומשום מקום, בתנועה. מי החליט שכך מסתדרים בשורה,
ולמה שורה כשאפשר לחשוב על כל צהל, מי היה החייל הראשון בצבא
ההגנה לישראל, שאחריו השאיר עקבות וטביעות רגל ומסגרת לכל
החיילים שבאו אחריו, כמו יצא מן הריק ושם רגל בחול - ואיך זה
אפשרי בכלל לחשוב על אותו אדם, כמוהו כחייזר שצנח, או סתם טייס
שנפלט מעל מדבר, כמו אותו טייס של הנסיך הקטן - וככה ראשון,
והוא כמו תכלית עצמו, מעין סיבה ראשונית ובלתי תלויה, התחיל
ללכת, ללא שביל ללכת אחריו, או ללכת בו.
ניסיתי לדמיין את אותו עולם של לפני הצבא, או ההצבעה
הדמוקרטית, וראיתי ריק, מעין חור שחור אבל בו בעת גם מלאות
פקוקה - חיים, רק ללא צבא, חיים, רק ללא הצבעה - ועולם זה, גם
הוא, כמוהו כיהלום, בו אחד אחר השני, כולנו, האדם הפרטי
למיניו, מנסים לפרוץ חומותיו, לחדור ולהכניס עוד תפח לפקעת זו
של האנושות, כמוה כביצית מלאה עד גדותיה באורחות חיים, ובצעדים
קודמים - זוהי מליאות ההיסטוריה - וכולנו זרעים-זרעים, מקווים,
יום אחד, לזיין אותה כמו שצריך ולהוליד צאצאים.
ולבסוף הבנתי, שחיים שלמים האדם רץ ומתאמן בשבילים מוכנים,
שרשרת אחר שרשרת הוא לומד ומחזק שרירים לקראת, גדל וצובר צופים
בשביל, אותה קפיצת ראשית, אותו זינוק אנוש, מן המוכר והקודם אל
תביעת רגלו הייחודית.
כל החיים - אימון אחד גדול לקראת צעד אחד קטן בשדה חלק של חול.
כל החיים אימון - בעבור אדם לצעוד על עקבותיו שלו.
ואם הלכו אחריך, לשם, כי אז הצליח האימון לשמו.
|
