ורד התעוררה לפנות בוקר בבהלה גדולה החלום שחלמה היה מטושטש,
ניסתה להיזכר ולא הצליחה הכול היה כלא היה.  
את הימים הבאים ניסתה להעביר בין חלום למציאות בתום החודש עלו
היא ואימא לבית הקברות להדליק נר לסבתא ולהתייחד. ורד קיוותה
שהקרע בינה לבין אימא יתאחה ויחזרו להיות אם ובת כפי שהיו לפני
שעזבה את הבית ועברה לגור לבד. כל הדרך חזרה שמרו על שתיקה
ולפני שנפרדו פנתה האם אל ביתה ואמרה, לי אין כבר אימא, אבל לך
יש. ורד פרצה בבכי מר וגם אימא בכתה, הן התחבקו ושתיהן חזרו אל
בית האם. מאז שעזבה את הבית לא ביקרה בו גם אימא לא הזמינה
אותה. עתה היא חשה את הגעגועים לעבר הרגישה מחנק ועצב הציף
אותה. רצתה לשאול שאלות ונמנעה אימה לא אהבה לתת תשובות. חלק
מעברה נשאר סמוי, דרכה של אימא הייתה קפדנית ולא ניתנת לפשרות.
את אביה לא ראתה מגיל עשרים הוא עזב את הבית ולא השאיר עכבות.
כאשר ורד שאלה יום אחד את אימה אם היא יודעת לאן אבא הלך, ענתה
שאין תשובה על כל שאלה. מאז לא חזרה לשאול. היום היא ביקשה
להיכנס לחדרו.

אימא נענתה ונתנה את המפתח. החדר ריק. זכרה היטב את חדרו של
אביה מדפים על כל קירותיו ספרים ועיתונים, את עיתוני הבוקר
גלגל היטב וסידר אותם על המדפים בסדר כרונולוגי, כתב ביומן את
עיקרי החדשות שבכל עיתון. על דלת חדרו היה פתח מעין אשנב שדרכו
אימה העבירה לו את העיתון, שתייה או ארוחה כאשר סירב לבוא
לשולחן. את בגדיו כיבס במו ידיו להוציא את הלבנים, לא היה
בחדרו ארון בגדים הוא הסתפק בשתי זוגות מכנסיים וארבע חולצות.
במקצועו הוא רואה חשבון, קצר ראייה, עדשות משקפיו עבים ועניו
בלטו, גבוה ורזה. באופיו אדם שקט ונעים הליכות. יצא בשעה שמונה
בבוקר חזר בחמש בערב. לא היה בינו לבין אימא ויכוחים או ריב או
התנצחויות, ככל שזכור לה היה ביניהם הסכם על כל מה שנוגע לחיים
בתוך הבית, ושנהם כיבדו את ההסכם ללא הפרות. את זיכרונות
ילדותה דחקה עמוק לתת הכרתה, זיכרון אחד זכרה בבהירות אביה
תמיד הפציר בה שעליה להקפיד בלימודים ובמיוחד במתמטיקה. לעתים
היה מלווה אותה לבית הספר, מעולם לא נתן לה נשיקת בפרידה, זכרה
היטב את העצבות שאפפה אותה ואת הקנאה ליתר חברותיה. הוריה לא
החסירו ממנה דבר הכול היה לה מלבד מה שלא היה. . .

אימא קראה לה למטבח לשתות קפה, אתמול אפיתי את העוגה האהובה
עלייך אמרה לה והגישה בצלחת שהייתה מיועדת לה מאז ומתמיד. ורד
סרקה את המטבח הכול נשאר כפי שהיה, ברק הארונות סינור, הכוסות
יצרו הילה מרוב ניקיונם. בתוך הארונות סדר מופתי שמוציא את
הדעת. תוך כדי שתיית הקפה נוצר שקט מחריש אוזניים. מידי פעם
עוותה את פנייה כאילו לעסה לימון. עיני התכלת של אימה היו
כבויים פנייה היו חיוורים כסיד. ולפתע, אפפו אותה רגשי אשמה
ורחמים, ודמעות החלו לזלוג מעייניה. נזכרה בימים שאימה הייתה
נכנסת ברוח קרבית הביתה, מבשילה שרוולים ומתחילה לנקות את
הנקי, מסדרת את אשר מסודר, מזיזה חפצי נוי ומשנה להם פרופיל,
הולכת כמה צעדים אחורה מסובבת את הראש ימינה ושמאלה לבדוק איך
הם נראים. חוזרת על אותם הפעולות כמה פעמים מתוך זה שלא הייתה
בטוחה ממה שראתה. שטיפת הרצפות הייתה פורקן בפני עצמו. הייתה
לובשת מכנסיים קצרים דהויים שמגלים רגליים דקות ולבנות כסיד.
תוך כדי זמזום חרישי הייתה מתחילה במלאכה, שכללה שלושה שלווים,
לעתים הייתה מפסיקה ורצה לישר תמונה שהרוח קצת עיקם אותה.
הקפידה מאוד על תסרוקתה , את שערותיה הייתה מברישה ומשמנת בשמן
צמח, מגלגלת אחורה ומקדימה אף שערה לא בלתה. כאשר הייתה נכנסת
לאמבטיה לא הייתה נשארת פחות משעה ומחציתה. עבודתה במעבדה
הטביעה בה את הפחד מזיהום ולא הפסיקה לדבר על מיקרובים. בפתח
הבית עמדו נעליי הבית איש לא נכנס עם נעליו, יתר על כן לא יתכן
מצב שנעל אחת עמדה על השנייה או אחת רחוקה מהשנייה, אימה ראתה
בזה פגם אסתטי. שתיית הקפה ארכה זמן לא מבוטל אחת בהתה בשנייה
ומעצורי הלשון לא הותירו שאלות, וברגע זה בדיוק ידעה ורד את
אשר שעליה לעשות. מתוך הסיפורים של הסבתא שלא היה בהם להשלים
את החסר.
 .
ורד קמה ממקומה נישקה את אימא חיבקה אותה ואמרה שעליה לחזור
לעבודתה. כל הדרך התהלכה בתוך עצמה שאלה והשיבה, בכתה וצחקה
תכננה וביטלה, ולבסוף החליטה. הדרך אל חברתה הטובה הייתה קצרה.
יעלי הייתה מופתעת. כהרף עיין הבינה שהסיבה לבואה היא לא של מה
בכך. יעלי הייתה מוכנה לעשות את כל הנדרש, התקשרה לחברת הובלות
ובתוך שעה הם היו בבית. אריזת החפצים הייתה קצרה ורד כמו אביה
לא הייתה צריכה חפצים רבים היה לה כל הדרוש ואלה שירתו אותה כל
השנים. כאשר הכול היה ארוז ויעלי שאלה לאן? ורד אמרה לבית
אימי. שתיהן עלו על המשאית ובדרכם אל בית אימא מחשבותיה של ורד
נדדו אל העבר וחזרו אל ההווה. ידעה היטב את מה שמצפה  העתיד
ממנה. עיניה הכבויות של אימא ופנייה החיוורים לא השאירו ספק
בליבה על המתחולל בתוך נפשה. היא קראה דרך עיניה את הציפיות
שדרשה אימה  ממנה, הייתה משוכנעת מעל לכל ספק שקרבתה דרושה לה.
היא בודדה, מות סבתא הכניע אותה.


בהגיעם אל הבית פתחה במפתח שהיה ברשותה. ובלי גינונים והקדמות
החלו מכניסים את תכולת המשאית. יעלי עזרה במרץ ואימה שאלה היכן
היא רוצה לגור בחדרה או בחדרו של אבא, ורד חזרה אל  חדרה. החדר
של אביה היה מרווח יותר, אבל היא לא אהבה את הדלפק שבדלת.
ורד שכחה לחלוץ נעליים בחוץ וחשה את אי הנוחות של האם, המשיכה
בסידורים והתעלמה.
עיניה של ורד נפקחו, היא ראתה  כי זרועותיה באוויר, קפלה אותן
ואמרה "אני מרגישה נהדר. "
החיים ינועו במסלול המהיר והיא תמשוך בחוטים. היא תגרום לאימה
יותר ביטחון ובעיקר שהיא
לא לבד.

כל אותו יום עסקו בעיקר בסידור ובניקיון, בימים הבאים ורד
הקדישה מחשבה רבה, פנייה אל העתיד לא הותיר ספק בליבה שעומדות
בפנייה משימות. היא התבגרה והשכילה, חיי העבר שלה בשנים
האחרונות חיזקו אותה ופתחו בפנייה אופקי חשיבה חדשים. היא
יודעת היטב שעליה להתמודד עם בעיות החיים שיכתיב העתיד. בעיקר
עם אימא. את האובססיה של שאימא לא ניתן לרפות משום כך עלייה
לקבל אותה כפי שהיא. יחד עם זה  ידעה שההקרבה העצמית שלה תביא
אותה בעתיד לחשיבה מחודשת. ידעה היטב שהדילמה בעיינה עומדת,
היא נותנת לזמן להגיד את דברו.  


חודש ועשרה ימים עברו מאז:" שהוא חזר לארץ מולדתו". איחור של
המחזור החודשי האיץ את פעימות ליבה. לא היה לה ניסיון בעבר ולא
ידעה מה בדיוק עלייה לעשות. יעלי היא זו שאמרה לבקר אצל רופא
נשים. טסט פשוט הראה תוצאה חיובית. הרופא ביקש שתחזור בעוד
שבועיים כדי לאמת את התוצאה. ביציאה מין המרפאה כשלו רגליה.
יעלי תמכה בה אימצה אותה לחיקה, עודדה אותה והובילה אותה אל
בית קפה קרוב. ורד גוללה לפניה את הסיפור ששמרה אותו לעצמה עד
עכשיו. סיפרה לה על המיסתורין שאפף את בית הוריה, על הצורך
בטיפול נפשי שאימא הזדקקה לו ומעולם לא הסכימה לבקר אצל
הפסיכיאטר. על אביה שעזב את הבית ולא  השאיר עקבות  על אהובה
הנשוי, על התמימות שבה עברו חייה, על הצורך באהבה שכה הייתה
זקוקה לה, היא שפכה את ליבה בפני חברתה הטובה. יעלי לא הקשתה
ולא שאלה, נתנה דרור לרחשי ליבה של חברתה ורד. מתוך עבודתה של
יעלי כסוציולוגית  הבינה את המתחולל בתוך תוכה.
על הפרק עומדת השאלה: אם יתאמת הריונה במה תיבחר. שאלה את עצמה
בקול יעלי שמעה אותה. את יודעת ורד הידיעה נפלה עלייך כרעם
משמיים, אסור למהר יש להמתין עוד פרק זמן עד שתעקלי את הבשורה,
יותר מידי תהפוכות פקדו אותך בזמן האחרון, ועצבייך התרופפו את
עייפה מאוד, את תיראי ככל שהימים יעברו תיוכחי שהשד לא נורא
ובכל דרך בה תבחרי זו תהיי את. בואי נמתין עוד שבועיים כפי
שהרופא ביקש ואז נהיה יותר חכמים. {בקרוב המשך}