בוקר אחד, הופיעה בעיתון כתבה מוזרה ומעניינת. "המצאה חדשה
פרצה דרך לשיפור הורדת גשם בארצות שחונות ולסוג חדש של אמנות.
ניתן לשלוט במבנה העננים ולעצב אותם ממרחק ולהפכן לדמויות
צבעוניות באמצעות תותח לייזר" - אמרה כותרת המשנה.

כמעט 40 שנה עובד מוטי כאן. כל בוקר עולה על ההסעה בדיוק בשבע
ועשרה ונוחת במפעל בשבע וחמישים. כשהוא נכנס לעבודה הוא משאיר
מאחריו את הגיבנת מלאת הצלקות שנקראת חייו האישיים ומשקיע את
כל כולו - בבייבי שלו - במה שהמנהלים קוראים "הפרויקט" שבו הם
מאפשרים לו לעשות ככל העולה על רוחו. באולם שבו מתבצע הפרויקט
יש עוד שני אנשים מלבדו. ראש וראשון - חפץ, העוזר הנאמן
והמלווה שלו בחמש עשרה השנים האחרונות ושנייה - שולי, המזכירה
הנאמנה - שגרירת אמת לפרויקט מול כל הצרות שבחוץ - החל מאספקת
ציוד משרדי וכלה בעבודת הניירת ובטאטוא קרואים לא רצויים -
שמנסים לזמן עצמם.

הפרויקט שלו הוא כל עולמו. אפילו טלפון סלולארי לא נחוץ לו.
הוא גאה מאד בפרויקט. ראש הפז שלו שהוגה את הרעיונות המופלאים
וידי הזהב שלו, חברו יחד לשילוב נפלא. הלוואי ויכול היה לדבר
עליו בחופשיות. לפחות ללחוש לכם שהוא כולו פרי רעיונותיו,
עליהם התווכח עם כל המומחים ידועי השם שכפרו בהם ואף לגלגו על
עקשנותו. ועתה, מאז שהשלים את הפיילוט והיכה כולם בתדהמה, הפך
לבן טיפוחיו של המנכ"ל.

כשחפץ סיים את לימודיו בייל, החליט לחזור לארץ, לנתק סופית את
קשריו עם הקיבוץ ולהשתלב בתעשיות הביטחוניות. זהבה לא הייתה כל
כך שלמה. היו לכך סיבות רבות, טראומת ההפלה שטרם נשכחה, החיים
שנעשו נוחים להפליא, התאומים שהלכו כבר לבית ספר והתאקלמו לא
רע והקליניקה הקטנה שלה החלה לגבש חוג לקוחות נאמן. המעבר
לארץ, אילץ אותה לסגור את הקליניקה, להיפרד מחוג לקוחותיה
ולגרום לילדים משבר של מעבר ושינוי חד של הסדר היומי.

חפץ נקלט בעבודה במהירות. הוא הרגיש שהוא מוערך וראה איך
הצעותיו נשקלות תמיד באהדה. הם השתקעו ברמת השרון וזהבה החליטה
לפתוח שם את הקליניקה החדשה. לילדים לא היו תלונות ונראה היה
שהם מתאקלמים לא רע.

בבית, הוא עומד מול המראה. שנים שלא נפגש כך עם עצמו ועכשיו זה
קורה. הוא מביט בדמותו הנשקפת אליו מן המראה ונדהם. שערו הכסיף
והפך פרוע ודליל ומצחו שגבה, נושא צלקות וקמטים. על עורו כתמי
חלודה אדמדמים ובליטות עוריות שמצמחות ונושרות. משני צידי אפו
שהתנפח והשעיר, נחפרו שתי תעלות כמו סימני שאלה סימטריים
שמתמשכות לאורך שפתיו ועד שולי סנטרו. נחיריו ומחילות אוזניו
מלאו בקש שעיר עקשני שמסתלסל ומבצבץ החוצה בהתרסה ועיניו שהיו
ירוקות נראות דלוחות וכמו שקועות בביצה של קמטוטים עוריים כשהן
מבצבצות החוצה דרך סדקים צרים אדמדמים.

הוא נאנח, נעמי הייתה אומרת: "מוטי - אתה ילד בגוף של קיקלופ".
זוכר איך נפגש איתה במסיבת סטודנטים תל אביבית, כשנה לאחר
שהשתחרר מהסדיר. מאז היו יחד - כל הזמן. כשמוטי עבד, דאגה נעמי
לחיי התרבות - לקונצרטים, להצגות ולטיפוח חוג ידידים שליוו
אותם שנים רבות. לפני כשנה נפטרה ותחושת החסר מלווה אותו כל
הזמן. לדבר על זה קשה לו מאד והמחשבות אף הן מייסרות אותו.

חפץ נתמנה לעוזרו של מרדכי בר-דור הכוכב של התעשיה הבטחונית.
בחדר האוכל של המפעל היה מקבל טפיחות שכם מכל צד וברכות על
עבודתו לצד הממציא הדגול. מרדכי, שנקרא בפי החוג הקרוב אליו
מוטי, היה איש סגור ושתקן, אבל במשך הזמן כשהחל להכיר
ביכולותיו של חפץ, נפתח באיטיות וניכר היה שהוא מחבב אותו מאד.
עיקר תפקידו של חפץ היה - לתרגם את רעיונותיו של מוטי לתרשימים
ולדוחו"ת בשפה האקדמאית - כדי שניתן יהיה לפרסם מאמרים מדעיים
ולהחליף ידע (את המותר בלבד) עם מוסדות שעסקו במחקרים דומים
ברחבי העולם.

כבר שנתיים דוחים לו את מועד הפרישה. רוצים אותו בעבודה. הוא
טרם הכין את עצמו ליום הפרישה, אבל עכשיו מתקרבת שעת חשבון
הנפש. ההמצאה שלו - לכשיושלם הפרויקט - תהפוך לנשק קטלני,
שכמוהו לא נודע. לפני שחלתה, הייתה נעמי נוטשת אותו בסופי שבוע
כדי לפעול עם חברותיה במחסומים. להשקיף ולדווח על המתרחש בהם
ולפעמים אף לדבר על לב החיילים. ליבה נקרע מול סבל העם האחר.
כשהייתה חוזרת, לא הפסיקה לדבר על מה שחוותה. ניסתה לגרור גם
אותו לפעילות - אבל הדבר נאסר עליו. רק תולעי הספק, ניקרו בו
ללא הרף. "למי אתה עמל?" הרי הוא בונה כלי נשק שאם יותן בידיים
לא נכונות - ימית חפים ונקיים. בשבועות האחרונים, החלה מבשילה
אצלו החלטה. הוא הופך בה בזהירות והיא מתחילה להבשיל.

הפרויקט האחרון נמשך כבר 12 שנים. זה פרויקט מסווג ברמה
העליונה. הם נתנו לו את השם "עב כחולה" ואיש, מחוץ לאנשים
ספורים, לא ידע במה הוא עוסק. על הקיר מאחוריו, ליד התעודות
האקדמאיות וההצטיינות, תלה חפץ תמונה קטנה שעיבד בפוטושופ,
ציור של ענן כחול, בצורת ליצן עם חוטם עגול מתמשך.

באחד מימי א' מתייצב מוטי אצל מנהל משאבי אנוש ומבקש לא לחדש
את הארכת עבודתו. הוא רוצה לפרוש בהקדם. הסברים אין לו. הראיון
אצל המנהל קשה ביותר, אבל גם שם - אינו מספק הסבר. ממליץ על
חפץ כממשיך לניהול הפרויקט. הוא משלים סידורים אחרונים, אורז
מזוודה אחת וקונה כרטיס לכיוון אחד. הדרכון של מולדתו הישנה
נחלץ הפעם לעזרתו. הוא משאיר את מפתח דירתו למתווך, עולה למטוס
ונפרד בלי להביט לאחור, לא טורח להתקשר אף לידידיו הקרובים.

איש לא הכיר את מוטי טוב מחפץ, אפילו לא המזכירה שולי - נקודת
האור של המדור - שהייתה מתרוצצת באימהות סביב שניהם. בעצב הוא
חזה איך האיש השתקן הזה, מסתגר בשנה האחרונה ומתעטף בקדרות. אם
זהבה לא הייתה מודיעה לו שהיא שבה לשם עם הבנים, היה מזמין
אותו אליו הביתה. אך המצב בבית היה עגום ועכור וחפץ העדיף
לשקוע בשעות הנוספות שלו במפעל ולהגביר את התעמקותו במחשבו
הנאמן.

בשדה התעופה הקודר, הוא אינו משתהה. הכיוון זכור לו היטב. הוא
נוסע לכפר הולדתו, מתחת לרכס ההרים המושלג. הוא רוכש שם מבנה
מסגריה ישן וממלא אותו קופסאות קרטון גדולות, שנפרקות כמעט כל
יום ממשאיות שמטפסות בדרך הצרה אל הכפר. בבית הקפה היחיד של
הכפר הוא פוגש את סטפן - שתקן כמוהו - שלמד איתו בבית הספר. את
סטפן הוא ממשיך להזמין כל ערב, לכוס בירה ולשיחות דלילות. סטפן
הוא חבר מצויין. לא שואל שאלות ומעדיף לשקוע בכוס הבירה שלו.
מוטי מזמין אותו לעבוד עמו בבית המלאכה. סטפן מתגלה כמציאה
אמיתית בתחום הבניין והנגרות. חומרים לא חסרים ואחרי כחודשיים,
הופכת המסגריה הרעועה למבנה מרשים.

"כנס אלי למשרד", הודיע מוטי לחפץ. במשרד הודיע לו שהוא פורש
מעבודתו ומשאיר את כל הפרויקט לטיפולו. "אתה היחיד שיכול לטפל
בפרויקט הזה." חצב מוטי את המילים הטובות - הספורות זה שנים -
וחזר להתעטף בקדרותו.

בוקר אחד, פותח חפץ את העיתון ומגלה כתבה מוזרה ומעניינת.
"המצאה חדשה פרצה דרך לשיפור הורדת גשם בארצות שחונות ולסוג
חדש של אמנות. ניתן לשלוט במבנה העננים ולעצב אותם ממרחק
ולהפכן לדמויות צבעוניות באמצעות תותח לייזר." - אמרה הכותרת.
ליד הכתבה הודפסה תמונה מטושטשת, של ענן בצורת ליצן עם אף עגול
ומוארך.