אני זוכרת את הגשם הראשון.
זוכרת טוב, כאילו היה זה רק אתמול.
התעוררתי מאושרת, וריח חורף מתקרב ובא חדר לו אל אפי.
השמיים היו בהירים דווקא, מתכחשים לגמרי לעובדה שעוד דקות
מספר, תשוב האדמה להתכסות במטר טיפות כדמעות עגולות, מנצנצות.
הסתכלתי דקות ארוכות בחלון. רק כדי לראות אותך יוצא מחוץ לבית,
כרגיל, ובדרך מנפנף לי לשלום.
במטבח כבר חיכה לי הקפה שהכנת. חם, כמעט רותח. ידעת שאני אוהבת
אותו ככה, מתוק מעט, אבל מר מספיק כדי להרגיש לי אמיתי.
משב רוח קרירה מכיוון לא מזוהה הרעיד את גבי.
חשבתי על זה ששכחתי לומר לך שתיקח איתך מטריה. אחרי הכל, מי
יגן עליך מפני הגשם בלעדיה?

חדר השינה נראה כ"כ שומם בלעדיך. שרר בו מין שקט מלאכותי.
לקחתי את החולצה שלך מהארון. זאת שכ"כ אהבת והבטחת שתשרוף,
אחרי שפעם אמרתי שהזכרת בה את הערס מהשכונה.
גדולה עליי בכמה מידות, התעטפתי בה.
עדיין נשאר בה הריח שלך. ריח דיאודורנט בכלל לא זול, מעורבב
בריח אפטר שייב (או "מזייף גילוח" כמו שקראת לו..) שהבאת לאביך
מהדיוטי-פרי.
הכנסתי, כמעט שאבתי, את הריח לאפי. הייתה לזה הרגשה נעימה,
אולי מעט חודרנית.
ניגשתי לשידה, לקחת את הספר שהשארת עליה.
ראיתי שלא סיימת לקרוא אותו. הסימנייה הצבעונית, המצחיקה,
שהכנתי לך ברגע שעמום, הייתה תחובה בעמ' 274. בדיוק בקטע
המפחיד.
הכרתי את הספר הזה כמעט בעל פה. זה היה אחד האהובים עליי.
"שובה של המוזה", קראו לו. שם שתמיד גרם לי לחשוב. לתהות, לאן
הלכה מקודם.
לקחתי את הספר איתי, ועדיין עטופה בחולצתך, פתחתי את הרדיו,
כשברקע התנגן לו ברכות Goodbye My Lover  של ג'יימס בלאנט.
מרקדת מעט, במין מתיקות-מרה שכזאת, הצצתי שוב מהחלון.

המדרכה כולה כוסתה נגיעות-נגיעות של מים שסרבו להתייבש. כאילו
נלחמו על נוכחותם.
טיפות גדולות התחילו לפול, כבדות ומאיימות. כאילו יכסו
וימשיכו, את כל הסביבה. כאילו יקפיאו ויציפו את כולי.
והרעם, והברק. הופיעו יש מאין. מאיימים לסחוב אותי לתוכם כאילו
תוך רגע, יחשפו שיניים ויטרפוני.
והסופה, הו הסופה. כסערת רגשות.
סגרתי את החלון בחוזקה, אוטמת בכוח את הסדקים.
בפינת החדר, שכבה לה המטריה השחורה שלך. כמין אזהרה, צועקת עד
צורחת, אבל לא באמת.
קיוויתי שהספקת, שהצלחת לתפוס מחסה. שהגשם האיום הזה, לא ייקח
אותך. ממני.

אני זוכרת את הגשם הראשון.
זוכרת טוב, כאילו שוב היה זה אתמול.
התעוררתי מאושרת, וריח חורף שוב מתקרב ובא חדר לו אל אפי.
השמיים היו בהירים דווקא.
הסתכלתי דקות ארוכות בחלון, מדמיינת אותך יוצא שוב מהבית. רואה
אותך מנפנף לי לשלום.
במטבח, החדרנית הכינה לי תה של בוקר. זה אף פעם לא ישתווה לקפה
שכל כך אהבתי.
משב רוח קרירה מכיוון לא מזוהה הרעיד את גבי. אבל אני ידעתי.
כמו נגיעה עדינה, קרה ומלטפת, האמנתי.
חשבתי על זה שמאז ששכחתי לומר לך שתיקח איתך מטריה, החורף
מעולם לא עוזב. קר וכואב.
ואני, מולו לבד. אחרי הכל, מי יגן עליי מהגשם בלעדיך?