[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"בום" נוסף נשמע, חזק יותר מקודמו, ואחריו הרעידה המוכרת כל כך
של האדמה. כמה ילדים בכו, וצעקות נשמעו מסביב, מחוץ לבניין.
ושוב התחילו להישמע סביבי הדיבורים המוכרים, השנואים כל כך:
"להרוג אותם" "צריך להיכנס בהם בכל הכוח" "נחריב להם את
הבתים". התרגלתי כבר לדיבורים האלה, ולמרות שכל פעם הם הרתיחו
אותי מחדש, היה לי ברור שזה לא חכם להגיד משהו בנושא עכשיו
ולעורר מהומות מיותרות.

אחי הגדול, לעומת זאת, חשב אחרת כמובן, הוא לא יכול היה לוותר
על ההזדמנות הזאת. "נו, מה אתה חושב עכשיו על החברים שלך?" אמר
לי בחיוך של שמחה לאיד.

"די, עזוב אותו." ניסתה אמי להגן עלי.

"למה לעזוב אותו?! אחרי כל הזמן הזה שאנחנו שומעים את כל
הקשקושים ההיפיים שלו על שלום ודו קיום ושתי מדינות וכל
הבולשיט הזה, ולהגן עליו כשמרביצים לו בבית ספר כשלי בעצמי בא
לדפוק לו מכות כשאני שומע אותו מדבר ככה? אבל זה בסדר," הוא
פנה אלי "אני בטוח שחזרת לחשוב בצורה נורמלית עכשיו כשאתה מבין
מה כל זה שווה." ידו הצביעה כלפי מעלה.

בשלב זה כבר לא יכולתי שלא להגיב. "אם נורמלי זה לחשוב שצריך
עכשיו להרוג את כולם ולא לוותר להם על אף סנטימטר מהאדמה שלנו,
אז אני גאה להיות לא נורמלי." אמרתי בשלווה וחייכתי לעברו חיוך
מתריס.

זה כנראה הבהיל קצת את אבא שלי, שהתחיל להביט על השכנים, מוודא
שאף אחד לא שומע אותי. אבל לא נראה לי שזה כבר הזיז למישהו,
כולם בבניין הכירו אותי ולא עשו מזה עניין מלבד להניד בראשם
מדי פעם.

"ואל תשכח," הוספתי "שלא רק הם יורים עלינו, גם אנחנו יורים
עליהם."

"אבל הם התחילו!"

"הם התחילו, אנחנו התחלנו, החוכמה היא לדעת לסיים."

כולם חושבים שאני רק ילד, נאיבי, וזה יעבור לי. שטויות. אני
כבר לא ילד, ואני ממש לא היחיד שמאמין בדו קיום ושתי מדינות
לשני עמים, רק איפה שאנחנו גרים זה נראה ככה. וגם כאן אני בטוח
שהרבה חושבים כמוני ולא מעזים להגיד או לעשות כלום.

לא שאני עושה יותר מדי, אבל אני לפחות לא מפחד להביע את דעתי
מתי שאני יכול. שיעורי היסטוריה הפכו לשיעור האהוב אצלנו
בכיתה, כי תמיד זה איכשהו מגיע לדיון פוליטי והשיעור נפסק
כשהמורה רץ לקרוא למנהל שיחלץ אותי מידי חברי לכיתה שמנסים
לבצע בי לינץ'. וכשבאים אורחים ואמא מראה להם את הדירה היא
תמיד מדלגת באלגנטיות על החדר שלי שיש בו על הקיר שלט ענק
שכתוב עליו "שלום" בשתי השפות. אני יודע שזה יכול להיראות
כאילו אני סתם פרובוקטור בגרוש, במיוחד כשאנחנו גרים באיזור
הכי מתוח, ממש ליד הגבול, אבל זה המעט שאני יכול לעשות כדי
לנסות לעורר את האטימות והקיבעון המחשבתי של האנשים כאן.

"הכי משגע אותי בך," המשיך אחי "שלא משנה מה יקרה, לא משנה כמה
הם ימשיכו לירות עלינו ולנסות להרוג אותנו, אתה תמשיך לחשוב
ש..."

"מי זה הם?" שאלתי.

"תפסיק להתחכם! אתה יודע בדיוק..."

"אני לא מתחכם. אני פשוט לא מסוגל לסבול את ההכללות האלה. זה
לא כולם שרוצים להרוג אותנו."

"אתה לגמרי מנותק מהמציאות או שאתה רק עושה את עצמך? גם אלה
שאולי עושים את עצמם נחמדים, כל מה שהם רוצים זה לזרוק אותנו
לים. ובגלל זה אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להרוג אותם קודם."
אח שלי בחיים לא החזיק נשק ביד, לא הסכימו לגייס אותו לשום
מקום בגלל האלרגיות שלו או משהו כזה, אבל בדיבורים לוחמניים
הוא אלוף.

"הם רוצים לזרוק אותנו לים, אנחנו רוצים לזרוק אותם לים, אבל
זה לא יקרה- הים קטן מדי" אמרתי. אחי לא התאפק והפטיר גיחוך.
אבא ואמא נותרו רציניים ועצבניים. "אין ברירה," המשכתי "זו
הארץ שלנו וגם שלהם ונצטרך להתחלק בה וללמוד לחיות בה יחד."

"איזה מזל שסבא שלך כבר לא בחיים כדי לשמוע את הנכד שלו מדבר
ככה." אמר אבא.

"בכל הדיבורים האלה אתה בוגד בעם שלך." הטיח בפני אחי "מילא
בעם שלך, במשפחה שלך! שכחת את דוד של אבא שנהרג בשכם? ומה עם
דוד של אמא שכמעט חטפו אותו?"

"אל תנפנף לי בזה! בדיוק כדי שהדברים האלה לא יקרו יותר אני
רוצה שיהיה שלום!"

"איזה שלום?!" הרים אחי את קולו. "הם לא רוצים שלום!"

"איך הם ירצו אם אף פעם לא הראינו להם נכונות אמיתית לשלום?"
בשלב זה כבר לא היה לי כוח להתמודד איתם יותר, וראיתי שהמבטים
מתחילים להינעץ בנו. קמתי ממקום מושבי והלכתי לכיוון היציאה,
שוכח לרגע שעדיין אסור לצאת החוצה. אמא מיהרה להזכיר לי. "אתה
לא הולך לשום מקום!"

"למה?" לעג אחי "זה יהיה דווקא מאוד אירוני אם הוא ייהרג
מהטילים של החברים שלו."

"די!" צעקה אמי "תפסיקו עם זה בבקשה שניכם! בואו נעבור נושא!"

אבל אחי לא הקשיב לה. "חברים עאלק." הוא המשיך "אתה בכלל דיברת
פעם עם מישהו מהם שאתה בטוח שהם כל כך נחמדים ולא חבורת
הרוצחים שהם באמת?"

"תתפלא," אמרתי "אבל כן."

"אה, בטח, איך יכולתי לשכוח. יסמין."

"יסמין?!" קראו אבא ואמא בבהלה יחד. אני הייתי המום. איך
לעזאזל הוא גילה עליה? בטח הוא קרא את ההתכתבויות שלנו
כשהשארתי את המחשב פתוח בחדר. לעזאזל איתו.

"כן, יסמין, החברה שלו. אחת מהם."

"היא לא החברה שלי." זה כל מה שהצלחתי להגיד. לא הייתי מוכן
לדבר על יסמין, בטוח שלא כאן, בטח שלא איתם, איתו. הכל היה טרי
מדי, כואב מדי. לא ציפיתי כמובן שהוא ישים לב לסערת הרגשות
שלי. הוא המשיך.

"מה ההורים שלה עד כדי כך אוהבים אותנו שהם קראו לבת שלהם
יסמין? סמל לדו קיום?"

"אל תהיה אידיוט," אמרתי לו "את השם יסמין יש גם אצלנו וגם
אצלם."

"אתה רואה, הכל הם רוצים לקחת לנו. גם את הארץ, גם את
השמות..."

"אני לא מאמינה שאתה בקשר עם מישהי מהם! איך הכרתם?!" קטעה
אותו אמא.

"בטח דרך האינטרנט, לכו תדעו לאיזה אתרים הוא גולש."

סומק הציף את פני. למה הוא רומז? לפתע שוב עלו בראשי המילים
האחרונות שכתבה לי. התחלתי לרעוד כולי, לא יכולתי עוד לשמוע
אותם מדברים עליה. "די, רדו מזה. אנחנו כבר לא מדברים."

"או, אז בכל זאת תפסת קצת שכל והחלטת להפגין קצת סולידריות עם
העם שלך." אמר אחי וחייך, אך מיד חיוכו נמחק "רגע, זה לא כל כך
מסתדר לי עם האופי שלך. לא, אני מכיר אותך יותר מדי טוב. אחי,
זה כבר השיא, אני הייתי מחפש איפה לקבור את עצמי אם הייתי
במקומך. לא רק שבחורה זרקה אותך, אלא גם היא..."

שניה לאחר מכן אחי שכב על הרצפה עם סימן אדום על לחיו, ואני
עומד מעליו, לא מאמין למה שעשיתי כרגע. שקט השתרר סביבנו, כל
העיניים היו נעוצות בי. לא יכולתי לסבול את זה יותר. רצתי
החוצה, מתעלם הפעם מקריאותיהם של הורי שאחזור מיד. לא יכולתי
להיות שם עוד דקה נוספת.





פרצתי החוצה, נושם את הרוחות הקרות של עיר הרפאים סביבי ומביט
למעלה אל המטוסים הישראליים שחגים מעלי. בכל מקרה בפנים לא
הרבה יותר בטוח מאשר בחוץ, לנו אין מקלטים ואין פיקוד העורף
שידאג לאזרחים בשעת חירום. החמאס דואג רק לעצמו.

כן, יסמין "זרקה" אותי. אחרי שהשכנה שלה נהרגה במטח הקסאמים
האחרון של שדרות, היא כתבה לי שהיא לא רוצה יותר קשר עם אף אחד
"מאיתנו". לא משנה שבכיתי כמו ילד קטן כששמעתי על המקרה הזה,
לא חשוב מה היינו אחד בשביל השני, עכשיו חזרתי להיות בעיניה רק
ערבי, והיא הפכה להיות לא שונה מאח שלי, בעצם.

המשכתי להביט על המטוסים. אולי אחי צדק, תהיה בזה אירוניה
מסויימת אם אחד המטוסים יפיל פצצה בדיוק כאן, עלי. לא עבור
הישראלים כמובן, בשבילם אני אהיה רק עוד פלסטיני שמת.

ומה אצלנו? גם כאן לא נראה לי שיתאבלו עלי יותר מדי. מי ירצה
להתאבל על "שמאלני".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סקס סמים ופופ


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/1/10 20:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור ענבר גימל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה