מיום שני עד ליום חמישי עשינו חזרות. בחזרה הגנרלית, הילד
הראשון עלה-זה שעשה את ה'יזכור'-ואמר "בעוד מספר דקות, תחל
הצפירה. הקהל מתבקש לעמוד, ולהישאר בעמידה עד קריאת ה'יזכור'".
אנחנו מקווים שבטקס לא יהיו פאשלות, אבל זה קורה. זה קורה ואין
מה לעשות.
הטקס מתחיל. הילד הראשון עולה. "בועד מספר דקות, תחל הצפירה.
הקהל מתנקש, מתבייש, מתבקש..." אני נושך את השפה שלי-הוא טעה.
"לעמוד, ולהישאר לעמוד לקריאת ה'יזכור".
אנחנו עומדים ומחכים, ובאמת תוך מספר דקות, מתחילה הצפירה.
פתאום אני חש הרגשה, שאני לא חושב שחשתי לפני אי פעם לפני זה.
צעקותיהם של שישה מיליון יהודים קוראים, צועקים בוכים. האומה
היהודית, שהייתה כיום גדולה בהרבה, לולא הייתה השואה המחרידה
הזאת, אותה אומה עצומה, צועקת ובוכה. כי עכשיו, אחותה הקטנה,
האומה המתקיימת קטנה בהרבה, מקשיבה. עכשיו היא בוכה מה מר
גורלה. עכשיו, 63 שנים אחרי שנסתיימה המלחמה. עכשיו יש נער בן
16, שמתכונן לקרוא קטע שכתב נער בגילו לפני יותר מ-60 שנה.
עכשיו הוא דומע, כי הוא שומע את הצעקה.
הצפירה נחלשת ולבסוף נגמרת.

מאז עבר שבוע. אני נוסע באוטו עם אח שלי. לטקס בבית כנסת לא
נגיע בזמן, וכנראה שבעוד כמה דקות נצטרך לעצור את האוטו בשולי
האוטו ולעמוד.

אחרי שסיימתי לכתוב את ה"ולעמוד" אח שלי עצר את האוטו ושנינו
יצאנו. הוא חבש את הכמותה והצדיע, ואני ניסיתי להחליש את
המחשבות של מה אמשיך לכתוב. ופתאום, ראיתי טנק עובר, חייל
נורה. חייל בוכה על ידידו.
הצפירה תפסה אותי לא מוכן. חשבתי על איזה קולות אשמע הפעם,
והבנתי, שהצפירה לא כללה בתוכה קולות אלא תמונות. תמונות
וזכרונות.