הערב יורד לאט, בשלבים שלבים על העולם.
השמיים הופכים צבעם ומתכהים עם כל יציאת כוכב,
וברגע אחד של שקט, כל הכוכבים במקומם ושמיכת הלילה נפרשת
באחת.
זה הזמן המדויק שבו אתה שואל אותי את אותה שאלה,
"כמה זכרונות הספקת לאסוף היום?".

אני מחייכת לך ועושה מבט כזה שגורם לקמטי מחשבה דקיקים להתפרס
על פניי.
"כמות הקמטים מעידה על רצינותך, או על זה שאת צריכה להתחיל
להשתמש בקרם".
"חה, חה מצחיקי לא מצחיקי" השבתי לך בטון כאילו מעוצבן.
"מצחיקי" היית קובע בינך לבין עצמך.

לאחר הקביעה החשובה הזו הוצאת את דף הציור ואת קופסת צבעי
הפנדה שלך והתחלת לצייר.
תחילה היית מצייר קווים בסיסיים בצבע גוף, שלא יהיה בולט.
את הדלי ציירת תמיד בגודל שווה, גודל "שיכיל את כל הזכרונות
שאת יכולה לאסוף במשך היום".
אף פעם לא הצלחתי למלא את הדלי הזה.

ואז הייתי מתחילה. "יש לי זיכרון אחד כתום, יש לי גם אחד
ורוד,
לא לא ממש ורוד, סגול יותר, ויש גם אה אחד ירוק וגם צהוב
כזה".
אף פעם לא עצרת אותי כשליקטתי את הזיכרונות. יצרת קשת אחת
כתומה ולידה אחת אחרת בצבע אחר ועוד קשת,
ידעת לשלב את כל הזיכרונות לכדי קשת אחת, שלי, דלי זיכרונות
יומי.

"יום אחד, לא יהיה לי מקום לכל הדליים האלו". משהו בגוון עיניך
השתנה למשמע דבריי.
פתחת את פיך לומר דבר מה, אך חזרת בך. לקחת אוויר מלא הרהורי
לילה ואמרת בקול שקט,
"אם כך, את תמיד יכולה לזרוק את הישנים".

סיימת את הציור, נשפת את חלקיקי הצבעים שלא הצליחו להשתלב
בקשת,
והבאת לי אותו.

"או, שתעברי למקום גדול יותר", אמרת במן היסוס שכזה.

"ומה עם הזכרונות שלך?, מי שומר לך אותן?" שאלתי לא שאלתי.
חייכת חיוך עצוב שאגד בתוכו מילים שבורות ולא אמרת דבר.
בתוכי ידעתי את התשובה, ידעתי כמה שאני חשובה לך, וידעתי שזו
הפעם האחרונה.

פניתי ללכת ואז נגעת בידי ואמרת "את כל הזיכרונות שלי, את
ההרפתקה שלי, את האירלנד שלי, את".
הנחתי אצבע רועדת על מפתן מילותייך שלא תאמר עוד כאב.

קרן שמש קטנה צצה מבעד לבלוק מתקלף, דברים נגמרים עם בוא
החמה.
אלו רק הכוכבים שמתעקשים לאחוז בנו חזק.

---

אתה ההרפתקה שלי, אתה האירלנד שלי.
ולפעמים אין מספיק צבעים שיכסו את התמונה כולה.
ורק הקווים הבסיסיים נותרים בעינם, מחזיקים את כל הזכרונות
שנשארו לי ממך.

ואולי כדאי באמת שאני אתחיל להשתמש בקרם כזה, להגנה.