כבר שש, והייתי חייב ללכת לעבודה
בירקון פינת ציון תפס אותי הגשם.
בני צחק כשראה
איך הגשם הספיק בין טרומפלדור לנמל
לעשות ממני מטלית לחה.

וכשנכנס אדון ראשון
פתאום ראיתי
תזכורת -
"צ'קים!" (12:02)

אינעל רבק, איך
איך שכחתי?
ומחר בבוקר הגשה ומחרתיים מבחן.
והגשם הזה,
אני רטוב כל הזמן.

בכלל,
עוד שבוע יש לגל יום-הולדת
וצריך לקנות מתנה,
ולבדוק כרטיסים לטיסה.
ואמא ביקשה ששישי הבא
אני אגיע

ותוך כדי התחשבנויות
איזה מלמול התחיל לחדור לי לראש
"הייניקן, הייניקן.."
התאפסתי,
ושאלתי.
כמה גולדסטאר?
ועדיין, לא יכולתי להבין
איך שכחתי ת'צ'קים המחורבנים
אני במינוס

שוב, האדון, איזה מציק האדון,
לא עוזב,
"הייניקן", "הייניקן!"
הייתי צריך להתכופף,
רועש,
עם סימן הקריאה של ההייניקן
הגיע
גם שפריץ קטן כזה של רוק
אבל אני משרת טוב -
חייכתי

כמה שאני אוהב
את העבודה שלי, לפעמים
אני שונא אותה.

ועד שהלכה הלהקה
וסיימנו לשטוף
כבר הייתי
סחוט

ונזכרתי להזיז את התזכורת למחר.
אבל בחוץ חזר הגשם
ובוב
לא רצה להתניע.

בצל הבניין נזכרתי שאמרתי
לעומר שאני אצא איתם אחרי העבודה
אבל
כבר שבועיים לא ראיתי את שאול

נו, כוס-אמק
גשם, די

כמה אני שונא אותך
גשם.

החלטתי לחזור כבר הביתה,
אני רטוב
וקר לי.

הגעתי, והתעצבנתי,
איך זה, שעוד לא צבעתי את המקלחת?
מיד רשמתי
תזכורת לשבוע הבא
(אני חייב, אחרת אני
שוכח)
וחשבתי שבטח יש עוד, ונזכרתי
שגם צריך
לקנות ברזנט
ומדף ל
תנור

ונגמרו לי הסיגריות,
סססעמק,
אז ירדתי את כל ארבע הקומות
ובפיצוצייה נגמרו הקרמבואים
ושוב הגשם,
הבן זונה,
מה קורה לו היום?
הוא מחפש אותי!

ועוד לא למדתי בעל פה את הקטע לסדנה.
כלום. כלום, אני
לא מספיק כלום
ורטוב,
רטוב נורא,
ונועה לא ענתה
(איך לא ענתה?)
להודעת הקוד -
"ערה?"

אז שילמתי לשלמה
ורצתי בגשם מהפיצוצייה
וכשהגעתי לזרובבל ראיתי
ששכחתי את הפלאפון

הסתובבתי,

והתייאשתי. עצרתי,
והתחלתי ללכת
לאט, לאט
בכוונה.

זה לקח רק עשרים שניות.
אבל לפחות כשהגעתי חזרה לשלמה
כבר אי אפשר היה להבדיל
בין מים למים
הייתי כבר כל כך רטוב
וקר לי נורא
ורק אני יכולתי לטעום
את המלח

אלוהים, אני טובע.
אני טובע.
מים מלוחים תמיד מלחיצים אותי
ולא הצלחתי להחליט
באיזה ים, אני בדיוק
שוקע
או
באיזה ים, בדיוק,
אני שוקע.

אני שוקע.
טובע.
בחיים האלה, שהם אוקיינוס.


זרובבל שש
ואני שוקע
זרובבל שמונה
אני הולך ומאיץ
זרובבל עשר
אני רץ
זרובבל שתים עשרה
אני מכה לכל הכיוונים
זרובבל ארבע עשרה
אני שולח יד ורק
גלים, גלים מכים בפנים
זרובבל שש עשרה
אני נחנק, אני נחנק
מים מלוחים מושכים בקרסוליים
זרובבל שמונה עשרה
אני שולח מבט אחרון
לשמיים, עולה,
מתיישב ליד השולחן
ו
כותב

שאיפת אוויר אחרונה.