הגעתי למקום בחיי שמפה קשה לי לראות לאן אוכל להמשיך, לצומת
שבו צריכה להחליט לאן לפנות.
לא אני לא מבוגרת כל כך עדיין בשנות העשרים שלי,אם הייתי 6
שנים אחורה עכשיו הייתי חושבת על עצמי בגילי כעת שאהיה בתקופה
אחרת לגמרי בחיי.

האם זה אומר שאני מתחרטת על מה ומי שאני כעת? אני שואלת את
השאלה הזאת הרבה פעמים ביום ואני מוצאת רק תשובה אחת, אני
מתחרטת שלא היה לי יותר אומץ לומר דברים, יותר אומץ לעשות את
מה שאני רוצה לעשות באותו רגע.

השגתי דברים בחיי ועם לא מעט ניסיון אך עם כל אותם הדברים,
המעשים והאירועים, אני מרגישה שאני מפספסת משהו חשוב.

חושבת שהפעם - לגבי זוגיות האדם שאני נמצאת איתו - כעת הוא
הגשמה של רצון עז שעצרתי אותו להרבה מאוד זמן.
אני לא יודעת מה צופה לי העתיד איתו אבל העתיד שקורה, כל דקה
שעוברת מהרגע הזה ממש זהו עתיד שאותו אני מקבלת בחיבוק.

בעבר הייתי טיפוס יותר שקט, הייתי טיפוס פגיע יותר, רכושני
יותר, קנאי ,אומנם הייתי צעירה אך הבנתי שככל שיותר נותנים
לאדם אחר לפגוע בך כי אתה חושף יותר ממה שחושפים בפניך, אתה
תצפה ליותר מאותו אדם ותהיה יותר רכושני ויותר קנאי כך בעצם
אתה רק פוגע בעצמך.
לא מדובר רק על זוגיות, גם על קשר עם אנשים שקרובים אליך זה
חוזר אליך בבומרנג ומה שקורה בסופו של דבר הוא שאתה יושב לבד
באיזה יום וצורח בקול על כל העולם ששום דבר לא פייר.הכול
נגדך.

עברו כמה שנים מאז ואולי רק כמה שבועות שמצאתי לי יום שבו
ישבתי לבד וממש רציתי לצרוח כי רציתי יותר ורציתי אחר אבל אחרי
כמה נשימות חשבתי שמי ומה שאני זה לא נורא ואני כבר לא אותה
בחורה שקטה ופגיעה כמו שהייתי, אני יותר חסינה וכל מה שאני
צריכה זה להתחיל לדבר.