פרק ראשון (והפתעה בסופו) ובו יסופר כי יש מחיר לגבהות
לב.
האדון הדוקטור דהר לו במכוניתו הנוצצה אל ביתו ואל בתו מחמל
נפשו, ורק עצירה אחת חשובה תכנן בדרכו.
אולם בטרם נתחיל בסיפור, הבה ונכבד את גיבורינו אשר גאווה
גדולה עטפה אותו בבוקר רדוף רוחות זה, על היותו הורה כה מוצלח,
קל וחומר בעקבות מעשהו הנחרץ. כאדם המפלס שביל ביער בלתי
נודע, פילס דרכו אל ליבו הערל של האדון הפרופסור המנהל את
המחלקה, והודיע לו עם רק מעט חיל ורעדה כי עושה הוא לביתו
ויעדר לו מעבודתו לחוג את נטיעות ט''ו בשבט יחד עם בתו וכל גן
הילדים כולל זוועטותיו והוריו.
סמוך ובטוח היה כי כל כבוד הבית וגן הילדים מוטל לו על כתפיו
החסונות וכרסו היצוגית ההולכת לפניו, שכן עליו ליטול ולברור
ולבחור כבודה עטורת ירק וצבע מן המשתלה, ולנהוג אותה למקום
הנטיעות המיועד הלא הוא הגן הציבורי הסמוך לגן הילדים חנה, אשר
יקרא מסופו של יום זה הגן הציבורי על שם גן רינה .
החנה את מכוניתו היקרה, בשימת לב מרובה, ליד המשתלה המוטלת לה
מתחת לשמיים נמוכים וקודרים מרובבי עננים שחורים וליבו אומר
שירה.
מכל טוב נטל לו במשתלה והלך לו כגביר, ומאחריו עגלה מרובעת
גלגלים ונוהגת בה נערה צעירה חובבת צמיחה. עמד במקומו חדור
לבטים עד שהחליט לוותר על עוקצה של הארץ מחמת מקורות הדימום
האפשריים, אולם העמיס מדבשה ומצבעיה של הארץ, כולל לפעמים חוץ
לארץ, בכלים שחורים קטנים וחומים פחות קטנים וירוקים עוד יותר
פחות קטנים. סדרי עדיפות היו לו, את פרחי האמנון ותמר משולשי
הגוון אהב במיוחד, אולם אסף פרחים חד שנתיים ודו פסיגיים ותלת
סוכריים וחמש שנתיים. אסף לו משטחי צבע והתמוגג אנושות, פרחים
מפונקי שמש ועמידי צל בראש. גם את פרחי הבר לא זנח ואסף לו
ככל שאבה לבבו. במיוחד התעכב בגינת התבלינים והרים וטרח ושקל
ושאף עד אשר החליט לקחת כל צמח תבלין אפשרי, פעמיים.
ואולי אל לנו לספר חולשה קטנה שאירעה בגינת הקקטוסים. התלהב
חברינו מהכדוריים העוקצניים עם הפרחים האדומים הקטנים, וקירבם
בשקיקה לאפו והושפל (כך חשש) פעמיים. פעם אחת על שום שהיו
הפרחים נטולי ריח שכן מפלסטיק היו עשויים, ופעם שנייה על כי
נדקר בחוטמו הסקרן נטול הצפיות להפתעות. אולם ברצון נכחיש כל
האמור.
כל אותה השעה הייתה העגלה מזנבת בעקביו והעלמה דוחפת אותה
וממלמלת מתחת שפמה על שום איטיותו ושאלותיו המצטופפות באוזניה.
האדון דוקטורינו לא היסס ולא חת ולא איבד ולו צעד אחד למשמע
מילמוליה, שכן היה רגיל בכגון אלו על שום שימושו בלשון פרחונית
בכל עת. משנה סדורה הייתה לו לאדון להוציא אנשים משלוותם
ולטלטלם טלטלות קלות ואקראיות במפגשם עם כבודו, והיה סבור כי
בכך משנה הוא את חייהם. כאבן הנזרקת לבריכה ויוצרת גלי צונאמי
זעירים היה משפיע טובה על סביבתו במאמץ קטן וכמה אבנים חסרות
חשיבות, והיה יוצר סערות הרות גורל בכוס התה של החיים.
אבל חלילה לנו לאבד את סיפור המעשה, סיפורו של אותו היום
שהתחיל בברקים המשחקים להם בין העננים והמשיך לו (כפי שימים
נוטים לעשות).
וכך הולך לו הגביר ועגלת משתלות מזנבת באחוריו כזחל ירוק
ומאיימת על עקביו ככל שפקידת הצמחים מאבדת את אורך רוחה. והנה
והאיום התממש והעגלה נגסה לו בעקב אכילס והנעל כמעט נשמטה
מרגלו. איבד את שווי משקלו וקרוב היה להשמט בכל משקל גופו
המשמעותי אל רצפת העפר הכבוש לולא מצא את משקלו שהיה באיבוד.
הסתובב לכן הדוקטור ונעץ מבט רב משמעות בנושאת כליו, וכפי
שניתן לשער גם בכך היה מאומן היטב. היה נועץ מבט בוהה למרחקים
הישר לעיני הנזופים, ומצא כי בכך נראה מטורף במקצת ומאיים
בהרבה, ואכן נרתעה הנערה ושנית לא היה איום על שלמותו
הגופנית.
והעגלה, מה קרה לה?
התמלאה זו בקישוטי פיות הלוכדים בתוכם אור שמש וזכרונות ירח,
בפרחי זהב וצבעי הקשת בענן, בריחות שום אזוב ויערה איטלקית,
והייתה דוגמית הטבע מתגלגלת אחריו. תפרחות השום המלכותי והקדד
המשולחף מרימים ראשם כמתריסים, וצמחי התה מתרפסים לפניהם,
וזלזלת הקנוקנות והכפיות השעירות ומשקפי הזקנה התגודדו כבתולות
פטפטניות בפאתי האכסדרה.
הצורית הספרדית והלוביה המיצרית מתבוננות מהצד כשגרירים פורצי
דרך, והצנון הפגיוני והצחנן המבאיש קוראים את הקהל לסדר, ועל
כולם סוככים עלים שוני צורות בגווני ירוק על ירוק.
לכשהתמלאה העגלה עד שזבוב לא היה מוצא את מקומו בה ניגש לקופה
נטולת תור, והעלה מכיסו את פלסטיק הקסמים המוזהב, ושילם על
גבהות ליבו ונדיבותו סכום מפתיע בחוצפתו. הכניסה עבורו עלמה
אחרת מצופפת שרירים את השתילים לארגזים לפי שיוכם החברתי
ותפוקתם והדרם, שכן לא האמין מיודעינו בלערבב פרח בשאינו מינו
(כאמור בעל אמונות חזקות היה הדוקטור). שיכנה אותם לבטח בתא
המטען ובמושבים האחוריים, ועל הרצפה היו צמחי התבלין מתקוטטים.
את ארגז האשכוליות או לא להיות ותפוחים לשביעות רצון המשכנות
את אהוביו האמנונים והתמריים על סוגיהם שיכן לידו במושב הגברת
וחיזקם בקפדנות יתרה בחגורת הבטיחות כי בטיחות קודמת לכל וסדר
צריך להיות.
מדושן עונג כעץ סופגניות בריבה התארגן לו האדון במכוניתו
הייצוגית להפליא כסוס אביר בצבע אדום עם פסי כרום בוהקים .
טפח לו למזל על עץ הבושם בריח אורנים התלוי לו מין המראה, בחר
את המפתח הנכון מתוך הצרור העמוס בצרורות משנה, נעץ את המפתח,
התניע את מכוניתו, האזין בסיפוק כדרכו לרחשי המנוע הרזים
והשמנים ויצא והפליג לו בואכה המושבה.
שלא כדרכו החל זמנו ללחוץ עליו, שכן הלך ונשחק לו לאבק טווח
הביטחון בעודו טועה ותוהה בשבילי המשתלה, ורק טווח הביטחון
השני שאותו הוא מקצה דרך קבע לשם הביטחון, עומד לו לרשותו.
מכאן אפשר להבין כי לא אהב גיבורינו לאחר ולו כזית, ויהי דבר
זה חשוב להמשך סיפורינו.
מפליג לו נכבדינו בדרכו מכורבל בצלילי הפילהרמונית של איפשהו
שכן לא האמין ברגעים חסרי תוכן (והאם כבר אמרנו כי אמונות
חזקות היו לו?), וריחות השדה וניחוחות מטבחים עוטפים אותו
בחיבוק אוהב של טבע קנוי. והיו הניחוחות רבים עד כי התקשה לומר
מי של מי ומה של מה, והיה משחק בניחושיו בנסותו לזהות את
זחלילי הריח. למרבה הצער דווקא את ריח האורנים המתועש היה
בעיקר מזהה שכן כרגיל היה הלזה צורב בלשונו. ריחות קטיפתיים
של הפרחים אפפוהו והיו מחליקים על לחייו, ריחות צמחי הבר פילסו
דרכם למוחו ונזכר בימי נעוריו שאז היה מהלך לו ללא גלגלים ואף
שומו שמיים ללא גרביים בשבילים שהוליכו בעיקר לאיבוד. מעל הכל
ריחות צמחי התבלין היו מצפים אותו בשכבה של בשמים ותכשירי יופי
וחופשות בצרפת.
ולפתע, חש לו הדוקטור כי אפו סובל ממינון יתר והיו הריחות
תוקפים אותו בגלים משישים ומתחרים על תשומת אפו בחרון אף.
החל לחוש כאילו היה ראשו נתון תחת מתקפת כינים מצוידות
בפטישים, שם אל ליבו כי קולות המכונה שהתמוגג עליהם קודם
שורקים להם בקצב נשימתו ומכך הבין שנשימתו שורקת. והנה שוב
נדרש לו הדוקטור לכישורי האבחון המצוינים שלו ונקט בפרוצדורה
קלינית נחרצת ופתח את החלון והחלו הריחות להתערבל אל מחוץ
לחלון והוקל לו.
וכך התקדם לו והיה עובר במהירות חוקית לגמרי מכבישים מרובי
מסלולים לכבישים דו מסלוליים וכבר הינו בכביש החד נתיבי דו
הכווני מחוטט הבורות למושבה הקטנה קטריאל הקרואה על שם
קטריאלובקה ממעוזי פולניה, וליבו מלא השתוקקות לטוהר ילדתו
ולזוגתו שתחיה ולחגיגת הנטיעות ולקריאות ההו והה לכשיפרוק את
כבודת מכוניתו.
ובעודו דוהר לו בבטחה במרכז הכביש ושוקל ובוחן האם זמנו בידו
או בידי אחרים, לבל יהא מעכב את האורחים המצפים לו ויהי הדבר
לרועץ במאמציו להימנות עם שועי המושבה, ופתאום, שוד ושבר,
הרעימו והבריקו ברק ורעם גם יחד.
פרק שני (ואומץ שזור בו) ובו יסופר איך ניצל גיבורינו מצרה
צרורה.
הבריק לו הברק כזיקוק ענק במושב הגברת, והרעים לו הרעם ללא
תקופת המתנה וצינון ברעש משבר אוזניים כשל רעם, הישר בתוך ראשו
של מכרינו הדוקטור. הרגיש הנ''ל כאילו היה מחבל מתאבד וטלטלה
מרעידת עצמות השתכנה דווקא בשיניו. רק בזכות אלת המזל וחושי
הפחדנות החדים שלו הצליח לכבוש את מעצוריו ולהיעצר בחריקה
ולמנוע בריחת מכוניתו (שנחנה בחושי פחדנות מחודדים פחות) אל
מחוץ ומעבר לכביש ואולי אף מופלג מזה ישמור השן רחמנא ליצן.
ישב לו איפה בתוך ריח הגומי השרוף ועצביו מרטטים ועיניו
מאיימות לגלוש ממשכנן בארובותיהן ועדיין אינו תוהה מה ולמה.
הביט וליבו ממאן להאמין בידיים זרות האוחזות בהגה המכונית
ופרקיהם לבנים מהמאמץ. כך ישב לו גיבורינו בזעזוע רדוף עצבים
וחסר תנועה, ברגע נטול זמן וליבו החסיר לא פעימה כי אם תזמורת
שלמה.
לאט ובחוסר בטחון יישר אצבעותיו וכממאן להאמין הרימן מהגה
המכונית והביט בהן כמנסה להבין מהן ומצאן רועדות כעלים ברוח.
משתאה הכיר כי לא רק ידיו מזדעזעות אלא כל גופו ופיו צחיח
והדופק יוצא לו מאוזניו.
הבין הדוקטור כי הינו בחרדה ובאבחונו המדויק כתמיד מצא נחמה,
שהרי בכל לימודיו ארוכי השנים הבין כי בקריאת השם הנכון ורצוי
בלטינית כבר ישנה הקלה, לרופא אפילו יותר מלחולה; ולפיכך הוא
כבר בחצי הדרך לניצחון, אם כי עדיין לא ברור באיזה חצי הוא
נמצא.
נדמה היה כחלוף אותו רגע נטול זמן שליבו חוזר לפעום, הזמזום
בעצביו שוכך לו ואפילו שיניו מצאו מחדש מקומם בפיו. וככל שהיה
נרגע לאיטו החל משבח עצמו על תגובותיו המהירות כנחש מכיש, ורק
יחל שהרעד וההולם באוזניו ירדו על מנת שיוכל (ללא נקיפות
מצפון) לפאר, להלל, להדר ולקלס עצמו על אומץ ליבו ועצביו
החזקים.
יצא לו בו החייל מן המכונית בברכיים נידפות, הביט על סביבותיו
וראה עקבות שחורים כפסי רכבת מתמשכים מצמיגי מכוניתו לאחור
וריח האוזון מעקצץ באפו. הבין אז כי ניצל מצרה גדולה היות
וכמעט הפך לתרנגולת צלויה, אך משום שהברק לא הכה בו ובמכוניתו
ניצל מצרה צרורה (גדולה אף משל הדודה זלדה מכפר תבור שניצלה
מצרה גדולה עם המשטרה שכן לא הייתה האנס המפורסם בני סלע).
עמד לו איפה אבירינו וקיבץ את ביטחונו מן המקומות שזחל אליהם
להיחבא וגישש לו אחר הסיגר שביקש להדליק. לא שאהב סיגרים
חלילה, שכן נגעל מריחו כריח חבל שרוף וסבל מהתכווצויות שרירים
בשפתיו לאחר העישון, אולם האמין בכל מאודו כי מה שטוב לבעלי
ההון יהיה טוב גם לו, והרגיש צורך עז לחגוג ברכת הגומל בצורה
גבירית ככל האפשר.
ובעודו עומד אותו ביש גדא וסיגר דלוק בפיו תחת סוכך העצים
התוחמים את שדרת הכניסה למושבה, ועקצוצים באיברי גוף שלא
ידועים דווקא בעקצוציהם מסיחים את דעתו, וזרזיף גשם טורדני
מעמיק ברטיבות את צבעי חליפתו מרובעת החלקים, החל לשים לב לריח
האח הדשן ולשושנות האש החינניות הפורחות בעלוותו של העץ שתחתיו
עמד. בעודו עסוק בלשים לב החל העץ לצווח בקולות קריעה ושבירה
ולגלוש מעדנות כקצפת על עוגה חמה ולקרוב אל מיודעינו. ושוב
דחפיו נכנסו לפעולה ללא משא ומתן עם מחשבותיו וכבר מצא עצמו
במרחק הגון צופה בעץ משורג הבדים וצפוף העלים הרוקד לו עם
מרכבתו ומערסל אותה במלמלה ירוקה בינות לענפים בצבעי שוקולד
בחלב; ולכשגמר לקוד העץ בפני הגבירה שלח לו העץ זרועות חסונות
אל חלונות רכבו וכל שריג זרד וזלזל מושטים להם בערגה לכבודה
הירוקה בפנים. במיוחד נחרד לראות את ירכי העץ העבות רובצות על
מכסה המנוע בהתעלסות נטולת עכבות.
הצטער אז הדוקטור על כי אינו מחובשי המגבעות, שכן מעולם עוד לא
נברא עיתוי מתאים מזה לזרוק ההכובע בחמת זעם על הכביש. אמנם לא
הסכים לוותר לחלוטין על המחווה וזרק הסיגר היקר על
הכביש, ואף הגדיל לעשות בקופצו עליו, אולם יהיה הוא הראשון
להודות כי המחווה היתה יכולה להיות מרשימה יותר.
משפסעו מחוגי שעונו אך עוד מעט (שעון זהב, ותודה שהתעניינתם)
והשית נפשו להרגע ושיבח עצמו (שוב) ביסודיות רבה על תגובותיו
המהירות ועצבי הברזל שלו, החל דוקטורינו לטקס עצה. מחוסר
ברירה ומיעוט הנוכחים נאלץ לטקס עצה רק עם עצמו, אולם היות
והעריך את דעותיו עד מאד לא ראה בכך בעיה.
שם לב לתעלות שבצידי הכביש, מלאות מים עבשים מצופי ירוקת וזני
סחי צפים בם וריחם כריח ביצי אשתקד, לעץ הבלתי יזיז בעליל
הבונה ביתו לכל רוחבו של הכביש ועליו מזדווגים עם האספלט
ומכוניתו ללא אפליה. השקיף על בתי המושבה הממצמצים לו מרחוק
ושקל את צמצום המשתמשים כבדי השרירים הצפויים להשתמש בכביש.
ניסה לדבר דברי טעם אל העץ ללא שום תגובה, עבר לדברי כיבושין
ותוכחה ומשם לדברי נאצה וקלס. למרות השיפור במצבו לאחר חילופי
הדעות עדיין לא בא על סיפוקו, ניסה לכן גם להדגיש את דבריו
באופן גשמי ולכשנרגע הכאב בבוהנו לא ביקש את סליחתו של העץ.
לא ידע מיודעינו מה לעשות, חסר אונים חש כראשנים אשר בין
הירוקת שכן אפילו טווח הביטחון השני נשחק לו, ולא היה מאומן
דיו בחוסר האונים הממעט להגיע בחייו המסודרים. היה ליבו שותת
געגועים לילדתו ומדמה היה את מורת הרוח שתנשוב כלפיו בגן,
המושבה כולה ואפילו בעיתונות המקומית הידועה בהאשמותיה.
אובד עצות היה עומד לו במרכז הכביש השומם (להוציא, כמובן, את
העץ הסורר והמכונית המתגוררת לה בתוכו והפרחים המציצים בזהרורי
צבע מן החלונות), זליגת הגשם מרטיבה אותו, הסיגר שסירב להכנע
מסלסל גלי סרחון אקראיים ואבק צורב עולה מן הכביש שטיפות כבדות
החלו מכות בו, וכל כולו אומלל כחתול רטוב.
בצר לו הסב פניו למעלה ומררתו שעטה החוצה "אלוהים תעזור לי" .
באופן בלתי מפתיע, שכן לא היה בין המאמינים, שום בת קול לא
יצאה אליו בחפזון, אם לא נחשיב את הגשם שנכנס לפיו להרגיזו.
הרים שוב פניו למרומים וזעק "אולי יש שם עוד מישהו?" ולכשלא
נענה מצא חוט שדרה רזרבי, יישר את כתפיו והמריץ את חשיבתו
ונכנס בבהילות חסרת חן בעליל לפיסת התרבות היחידה שעמדה
לרשותו.
ומשנכנס הבליחה בו תושייתו המצויינה, או שמא היה זה הטלפון
הנייד שלכד את עינו, והבין פתע כי אם נבצר ממנו להגיע אל ההר
יגיע ההר אליו. כל חייו האמין כי בעיה טכנית איננה בעיה אלא
אתגר המחכה לפתרון, והיה מעצבן בדעתו זו את כל סובביו.
טלפון חדש היה לו , דור חמישי עם ברירות אינטרנט, ווידאו,
גי.פי.אס ואפילו עם קרן זוהר לפיזור אפלה, ואפילו תכנן ללמוד
את אפשרויותיו מיד לכשיוכל למצוא יומיים חופש.
צלצל איפה הדוקטור אל רעייתו, ניזון מדאגתה שכן ידעה זו היטב
שאיננו מן המאחרים. תינה בפניה את צרותיו ואיך ניצל מצרה
גדולה לא פעם כי אם פעמיים, ואפילו הראה לה במכשירו המשוכלל את
העץ המתערסל על החלון הקידמי. הפציר בה שתסבר אוזני הנוכחים
שכח עליון עצר בידו ואין זו אשמתו אלא קורבן הוא.
שמח הדוקטור על ההזדמנות לרווח מישני, שכן אף ללא צרות גדולות
היה מאחר.
גם באשר לרווחים משניים ותופעות לוואי היתה לו משנה סדורה,
אולם לא נוכל להקיף כל ענייניו בנסיעה אחת קצרה מן המשתלה
לביתו, גם אם זו משתהה לה להסתיים מחמת ריבוי החוויות, שכן אז
נוציא אנו רווחים משניים שלטובת הדוקטור הם שמורים.
וכך המתין לו האדון אפוף בחמיצות האוזון ומתיקות הקרינה
סלולארית ובריחות פרחים, תבלינים ותחמיץ לזוגתו שתחייה שתואיל
ותהה לו עזר לצידו ובנתיים נהנה לו ממחושים קלים מההתרגשות
ועודף הריחות. לא שקט היה בליבו כי אם תרעומת על מזג האוויר,
היקום וכל השאר. מהרהר היה בילדים הממתינים לו (ומקווה היה כי
מצאו מחסה מן הגשם), בהוריהם בעלי זכות הבחירה וגם הוגה היה
בתה חם עם לימון.
והנה מגיעה זוגתו במרכבתה נטולת היוקרה, ויתרון רב לרכבה על
רכבו רב היוקרה שנמצאת היא מצידו הנכון של המחסום. חיבוק גדול
לרסיסים חיבק אותה למרות הגשם וקוצר הזמן, הוסיף חיוך לחוץ
שהתקבל בהבנה אצל המבינה מכולם והיה החיוך כשיחה שלמה.
וכבר יוצרים הם שרשרת אנושית מועטת חוליות הנושאת את השתילים
בארגזי אפרסמון עוצר הכל וקלמנטינה ממשק תינה , דרך היער ממושב
אחורי למושב אחורי, מארגז מטען לארגז מטען. שיכנו הכבודה
האדישה כולל חגורות בטיחות כי בטיחות קודמת לכל, וכבר נכנס
הדוקטור לרכב (הוא נוהג), (כמובן), וארגזי פרחי האמנון ותמר
ספונים להם בבטחה על רגלי רעייתו. חש הדוקטור צורך מובן
להעביר עיניו לפרידה על מכוניתו העומדת לה גלמודה מתמיד במרכזו
של כביש עטור תעלות מצחינות, והיא כמגדלת ירוקת בעצמה. כל
ימיו אהב הדוקטור את רכושו, וכל המרבה הרי זה משובח, אולם לא
התלבט ולא התחבט על שום אכזבת ביתו, שלא לדבר על המוניטין שלו
שעמדו על הפרק. החליט לכן לסמוך על חברת הביטוח "כל דבר לעד
בע''מ בס''ד ".
והנה נוסעים להם השניים בואכה המושבה, ועל כך יסופר בהרחבה
לאחר הפסקה נחוצה.
פרק שלישי (ואחרון בהחלט) ובו יסופר כי לכל צרה יש תת צרה
ועל הקש ששבר את גב הגמל.
חפן מכובדנו את כף ידה החמה של זוגתו בידו וכך הפליגו להם
ברכבה הלא ממש ייצוגי, והמשיך וסיפר לפי הסדר ההגיוני על משתלת
פרחי הבר שהשכיל למצוא ברוב תושייתו ועל כיבושה. על הצמחים
המונחים בחיקה; סיפר על זרוע האלוהים שזרקה עליו רעמים וברקים
ובמיוחד על ברק ורעם אחד; על העץ שהתנקש בחייו ושהעז ועמד
בינו ובין משימתו; סיפר איך ניצל בזכות עצמו מצרות גדולות.
סיפר לחברתו על געגועיו העזים אליה ואל מחמל נפשו שלא ראה מאז
הבוקר וכל אותה העת היה אוחז בידה כבעוגן. אולם נזהר היה
מגוזמה שכן לא היתה זו תכונה נאה לדעתו ורק מעט הגדיש וקישט
ועיצב את המציאות לשם העניין והכבוד.
שאל על הצפוי לו בסוף מסעו, שהרי משם הגיעה לאספו וככולם חיכתה
לבואו. שאל מי ומי בנוכחים, וסיפרה לו על הבאים, בגדיהם
ומכוניותיהם, על כתב המקומון חדוות השרון ועל כבוד ראש המועצה
מר לחיים עור רך. סיפרה לו על ההמתנה בסככה מזדמנת כנגד הגשם,
ועל הצצותיהם התכופות בשעוניהם. ומשלמד את העובדות התלכדו
גביני עיניו והתבלטה לסתו וורדרדות כבשה את לחייו.
ואולי זה המקום המתאים לספר עד כמה לא אהב את ורדרדות לחייו
שלא היתה עקב תפוחי בר בלחיים כי אם עקב הוריו והורי הוריו
ורדרדיי הלחיים; איך בילדותו היה מהלך עם קוביות קרח בלחיו עד
שקיבל כוויות קור בלשונו וניזון שבוע תמים ממיצים ונוזלים
כבמלונות הטובים בגליל, ועל שום כך סולד הוא ממצבים נוזליים
באוכל ובכלל; ועדיין היה מווריד גיבורינו בכל מבוכה והתנצחות
ואף במזג אויר צונן ולמטה מזה.
אולם הבא ונעזוב את עברו של גיבורינו ונתרכז בעתידו המתקרב
אליו בעודו מפליג במכונית הקטנה עם רעייתו תחת שמי עופרת
דחוסים ומאיימים. והמכונית רוויה בארגזים, והם מלאים בפרחים
משיבי ריחות מתוקים ובשומים ועשבי גורמה וניצנים שיהיו שיחים
בעזרת השן, ומעל הכל ריח עץ הבושם בריח הלימון המתדלדל לו
מהמראה. ובתי המושבה מגונדרי הרעפים להגנה בפני השלג הישראלי
הכבד הולכים וקרבים אליהם, או שמה הם הקרבים אל המושבה, בכל
אופן גדלים להם הבתים וצומחים במהירות בינות העצים.
השמיים החלו שוב להתייפח בדמעות גדולות וכבדות המכות על גג
רכבם כתופים קטנים ועדינים, והנה הקצב מתגבר והטיפות הופכות
לדליים ונהר נוצר על השמשה הקדמית והמגבים מתאמצים כנגד זרם
המים, דוחסים ומושכים והתופים כבר אינה מוזיקה עדינה אלא זעם
חסר שליטה. הסתכל הזוג איש בעיני רעותו וגם ההיפך, חוו פחד
ופליאה על חמת איתני הטבע המשתוללים עליהם. נהג לפיכך איש
התושיה בזהירות כפולה ומכופלה וגרע אף מידת מהירות ליתר ביטחון
כי בטחון קודם לכל וסדר צריך להיות. נזהר מבורות צופני סכנות
והיה נחוש כרב חובל בסערה, ומול עיניו המצומצמות כאילו מונף
שלט ועליו מודפסות פני ביתו יחידתו אשר אהב.
אולם, שוד ושבר, החל הגומי השחור העמל לדחוף את המים להינתק,
התפתל מספר פעמים כנחש מכיש על השמשה אל מול פני הדוקטור ונעלם
לו. הברזל החל שורט את השמשה כציפורניי מתכת על לוח כתיבה,
והרעש נכנס היישר לראשיהם וצרח וצווח והשתולל עד שניסה הדוקטור
לעצור את המכונית בפתאומיות וסופו שהחליק ומצא עצמו בתוך
שלולית שפניה מוכי הגשם תוססים כסודה ושריטה קשתית גדולה הולכת
ומעמיקה בזכוכית תחת נהרות המים. כיבה איפה את המגבים ובמיוחד
את הסורר חסר הגומי, והמכונית שנמאס לה כיבתה את עצמה.
בדממה הפתאומית נטולת הרעשים המכאניים נשארו הדוקטור ואשת
הדוקטור רק עם רעשי הטבע מסביבם והינם מלאי חרון אף מקודם. שם
לב גיבורינו אל השריר המקפץ בלחיו, אולם לא חרדה איכלה אותו כי
אם כעס אדיר ועצום כובש רגשות. חבט בהגה בידיים מאוגרפות כפי
שגבר צריך לעשות, הביט בזוגתו בזעם כפי שגבר אמור לעשות והחליט
בו במקום לאבד עצות.
השתאה עז הנפש על ששוב שקוע הוא בצרה צרורה. ואף כי מימדי צרה
זו קטנים הם כאורך הגומי הנעלם, הרי שנמצאת הצרה בצידו הלא
נכון של השמשה המגנה עליו מפני הטבע השוצף סביב קופסת הפח
הקטנה המשוכנת ללא תזוזה במרכזה של שלולית הולכת וגדלה.
ונשאלת השאלה האם כבר הזכרנו את משאלת הלב של מכובדינו להפוך
לשוע משועי המושבה? ושאפילו לראשות המועצה הפליג בדמיונו? חשב
איך יארח אורחים נכבדים וירשימם בנימוסיו הטובים ובתאריו שהרי
קצין וג'נטלמן ורופא הננו. תכנן איך יציג בצורה צנועה אך ברורה
את הדיפלומה הגדולה עם חותמת השעווה מפלסטיק שקיבל
בהאוניברסיטה ואת הדיפלומה הצנועה יותר עם חותמת השעווה
האמיתית שכבר דהתה של מומחה ברפואה גרעינית ואת הדיפלומה הכי
צנועה של תת ההתמחות בהדמיית שורשי הציפורניים. כבר סיפר
לזוגתו שתחייה על שאיפותיו לראשות המועצה, אולם נכלם לשתפה
בבעייתו הקשה היות ולא החזיק ולו בדעה פוליטית אחת לרפואה.
אבל הבה ונעזוב את חלומותיו של הדוקטור הנשטפים להם עם הגשם
ונתרכז במחשבתו על כך שמגב מקולקל כלל אינו שווה ערך לתירוצי
הצרות צרותיים המשובחים הקודמים, ועל כך שריח קל של אי יכולת
משתקף מתירוץ המגב המורד. נבוך היה לשתף את זוגתו שתחייה
בהגיגיו הקטנוניים מחמת קטנוניותם.
וברירה מה היתה לו? לצאת ולהרטב עד מתחת לשורשי שערותיו או
לחכות עד אשר תשכח חמת זעמו הנוזלית של היושב במרומים, יהא מי
שיהיה וישב לו לצד עשביו במכונית המהבילה כצב המשתבלל בתוך
שריונו. וכי מה יהא גמולו מהצד השגוי של השמשה? גם אז לא
יועיל שכן אין יכולת להחליף המגבים אחד בשני על שום עמדותיהם
מנוגדות הצדדים. המשיך ריבון המכונית לענות מוחו היעיל
בפתרונות, אולי זוגתו תנחה את דרכו בעודו נוהג כסומא, וכולו
הצטמרר למחשבה. ואולי תנהג היא והוא ינחה אותה בנפתולי הדרך
ועורו הוסיף וסמר וגידל קוצים למחשבה.
הסכין הדוקטור להבין כי אין פתרונים זמינים בידיו, הושיט ידו
לטלפון הנייד ואספה חזרה אל בטנו. הטיל מבט חד משמעות בזוגתו
ובנה אנחה. יצאה זו עמוקה ומהדהדת המתחילה בבטנו ויוצאת מפיו
ולכשנכנסה לאוזניו מצאה מרשימה ביותר. החל לנסח בראשו כיצד
יסביר איך צחצחו גרמי השמיים חרבות איתו ואיך יוכל לומר כי
נוצח מבלי להשתמש, חליליה וחס, במילה המפורשת . איך חברו
כוחות גדולים ממנו ובעקביות סיכלו באופן ממוקד ביותר את
מסירותו למטרתו, ובמיוחד כיצד כוח שאינו קיים התגלה כעקשן
מהעקשן מכל.
אולם, וחשוב לעמוד על הרגע, בעודו עסוק בלחפש ניסוחים מחוכמים,
שם לב לריח הבשמים האופף אותו, לגווני הירוק בארגזים, לקולות
הטבע המתופפים על שריונו, לשמי הזכוכית המאיימים ולערסול העדין
של הרוח המכשכשת במכונית. חפן את ידה של רעייתו שחלקה עימו את
חייו, ארג אצבעותיהם עור לעור, תלה מבט בנהר הזורם על חלונו
והתעלה והתגדל וראה כי טוב. הרגיש קלילות בלתי מוכרת כשל רץ
מרתון הפורש מעינויי המרוץ.
באנחה רכה יותר וכמעט מתמוגגת ובן-חיוך תמים הוציא ריח הפרחים
מראותיו והשלים, לראשונה בחייו, עם היקום, עצמו וכל השאר.
הוסיף והרהר בקול על כי התחוורה לו כוונת החלד למנוע בעדו
לעשות מעשה, ואל לו לקטן להוסיף ולהתווכח מחשש פן יענה לו
היקום וכל השאר בצורה פסקנית ויעשהו זצ''ל. דיבר את דעתו כי
מסר נמסר לו ושומה עליו להקשיב.
התיר את חגורת הבטיחות, פנה כולו כלפי רעייתו וראה אותה תולה
בו עיני עגל חלב, משתאה לו וכנראה תוהה שמא התבלעה דעתו על שום
דיבורו על היקום והגורל וכל השאר, ובחוות דעתה המשתקפת מעיניה
אמרה לו כה רבות על עצמו, ובכאב הבין את שהיה עד כה.
היה זה לגיבורינו רגע של הארה, פתח לעולם לא מוכר, עולם שאיננו
מכוון מטרה, עולם נטול מאבק על זוויות תפעוליות. משש איפה את
החוויה על כל צדדיה ומצאה רכה ובלתי מאיימת בעליל, ורודה
ואוורירית, ריחה קדמוני ודעתה קלה. תפש כי זה אותו עולם שהכיר
פעם של צמר גפן מתוק ברחבת הקרקס וסוכריות תרנגול אדומות על
מקל. עולם של טיפוס על ענפים הכי נורא גבוהים, של עצימת
עיניים מול השמש ושל משחק ללא מנצחים, עולם שנטש והכחיש ודחק
החוצה מחייו כי כך צריך.
הגשם פסק במפגיע ושתיקת התופים הדהדה בראשו. פסע החוצה לתוך
השלולית וראה עולם רחוץ, צבעי יסוד וגוונים ובני גוונים, קשקוש
ודיוק, עולם דומם עומד ברגע קפוא ומחכה לו, רק לו. הרגיש
בשירת התואם, ליקק את האוויר הלח, חש בטעם המרווה, והתענג על
נוצות הרוח הקלילות המלטפות את אוזניו.
נזכר בביתו הממתינה לו ונכנס באיטיות לרכבו, הושיט את ידו
לצרור המפתחות הצנוע והייתה ידו זו תלויה בין שלבי חייו. משך
ידו והביט במראה על לחיים ורודות מהתרגשות, אף נשרי וסנטר נחרץ
תרתי משמע. ראה עצמו מדושן ומנוהל היטב, נחוש ומצליח. הרחיק
ראות מעל שדרת העצים וראה את ילדי הגן, את ההורים עומדים
בחורשה סתמית. הוסיף וראה את עיני ביתו החומות פקוחות לרווחה
ומביטות באבא גדול וחזק, ראה את ליבה הקטן נשבר אל מול מצודות
שאיפותיו. הפנה מבטו אל חברתו אם ביתו היושבת לידו וראה אותה
בצבעי אמת.
ריח מזוקק של הכרעה היה באוויר, רגע צובט שטעמו אינו קשור
להצלחה. באיטיות, כבצילום איטי בקולנוע, הרחיק עצמו מהמפתחות
ואסף יד רועדת לחיקו. רגעים חלפו, לא נתיימר לסופרם. מתוך
מאמץ פתח את דלת הנהג, יצא ועמד ובצעדים לא יעילים ובגרביים
רטובים דשדש אל דלת הלא נהג. פתח את הדלת וכרע על ברכיו
בשלולית ונשק לאשתו על ידה. בקש שתנהג, אולם, לא הצליח להתכחש
לעצמו והוסיף "רק בזהירות בבקשה, שלא נכנס לצרה צרורה".
שחר
נובמבר 2008
סיפור עטור קישוטים ומצופה דימויים (כמעט) ככל האפשר.
|
