כמו הרוח הזועפת
שנייה לפני מטר
אני בנו נעטפת,
בזיכרונות שעוד מותר
לזכור ובם לגעת,
כמו הרוח הכועסת,
המחפשת, המשוגעת,
אני מוצאת מותרות ואיסורים
וחלומות מאולתרים.
וכשיורד בי המטר
מיד אחרי רוחות סופה,
וזה מבול שלא נרגע
ולא נבלע ולא נרפא,
האור נקטף, התום נשטף,
טיפה
ועוד טיפה.

כמו המטר המשתרע
על פרדסים
ועל גבעות,
אני מבכה אותנו
ומחייה את הבאות.

עת עמל ועת מנוח,
עת לכעוס ועת לסלוח.
כשמנגינת המטר בי
עודה קולחת,
אני סולחת. אני סולחת.

24/1/09