למה את חושבת שאת פה? לא לא לא, תקשיב לי טוב... אולי יש לי
בעיות. ואולי יש דברים שלא בסדר אצלי, אבל אני לא "חושבת" שאני
פה. אני יודעת שאני פה! טוב. טוב. אני לא כועסת. באתי כדי
לספר. ואני אספר. רק אל תשאל אותי שאלות מטומטמות כאלה.
אחרי שבוע שלא יצאתי מהבית התחלתי לראות את הארנבים הלבנים.
בהתחלה חשבתי שאלה רק משחקים של אור וצל, אבל ככל שהזמן עבר
ראיתי אותם. ממש. אזניים ארוכות מאחורי הדלת של הארון. זנב
עגלגל ושעיר נעלם בדילוג מעבר לפינה במסדרון. אף ורדרד מרחרח
את דרכו החוצה מתוך הוואזה שהייתה של אמא שלו. וואזה מכוערת.
עד לפני חודשיים מתתי להעיף אותה מהחלון. דווקא עכשיו,
כשיכולתי לזרוק אותה בלי שזה יזיז למישהו - השארתי אותה.
השארתי כמו שהשארתי את התיק שלו, ממתין מתחת למתלה המעילים.
כמו שהשארתי את הכביסה המקופלת שלו בארון. את ג'ל הגילוח על
השיש באמבטיה. את הסימניה בספר שהשאיר על השולחן במטבח. לא
נגעתי בכלום. השארתי. ונשארתי. נשארתי להעלות אבק או להירקב,
כי הוא מת, ואני כבר לא ידעתי אם אני מנסה לקלוט ולעכל או
לשכוח ולהדחיק. ידעתי רק שאני לא חשובה או קיימת יותר מהתיק
והכביסה והספר. אז נשארתי. לבד. עם הארנבים.
אחרי שלושה שבועות כבר התחלתי להתרגל לראות אותם. מידי פעם
אפילו השארתי להם גזר על המרפסת.  אני יודעת שלא היו אמורים
להיות ארנבים בדירה. אבל היו! ובעצם, הם לא הפריעו לי. לא שברו
שום דבר, לא הרעישו. לא ליכלכו כלום. זה מוזר כשאני חושבת על
זה. כנראה הם יצאו החוצה כדי להשתין ולחרבן. במשך הזמן הם
כנראה קיבלו אומץ והתחלתי לראות אותם יותר ויותר. ישבו לי על
הטלוויזיה. בקומקום, מתחת לשולחן, על המיטה... המיטה הזוגית,
כבר לא ישנתי בה. עברתי אל הכורסה בסלון, כי הכרית שלו הייתה
שם. להתעורר לידה בבוקר לא יכולתי, ולהזיז אותה לא העליתי
בדעתי.
הארנבים השתלטו על המיטה ונראו מרוצים. כנראה שהדבר ההגיוני
לעשות היה לקרוא לאיזה מדביר או לוכד או פקח של העירייה, אבל
אני לא עשיתי כלום. התבוננתי בהם. חודשיים עברו, והם הלכו
והתרבו. התרוצצו על הרצפה בכל מקום, אפילו באמבטיה, בכל חדר
שנכנסתי אליו היו איזה עשרים או יותר. אבל לא נגעתי בהם. בכלל,
כשהתקרבתי או ניסיתי לעבור הם לא הפריעו. פשוט זזו הצידה או
התמזגו עם הקיר.
לפעמים הייתי מתעוררת מתנומה והיה נדמה לי שזה הדיבורים שלהם
שהעירו אותי. אבל בזמן שהייתי ערה הם אף פעם לא דיברו. הם היו
מסתכלים סביבם, מתרשמים, בוחנים אותי במבט נוקב. ובמבט הזה
ראיתי שהם מאשימים אותי. הם היו בטוחים שהוא מת בגללי, אתה
מבין? רציתי להגיד להם "אני לא אשמה, לא יכולתי לדעת", אבל לא
אמרתי כלום. אני לא משוגעת.
היו שנים שתמיד הסתובבו יחד. שמן ורזה. זיהיתי אותם כי הם תמיד
היו יחד, וגם לפי האוזן של השמן, שהייתה שמוטה. הם היו הכי
גרועים השניים האלה. שאלת למה אני פה? אז בגללם. עקבו אחריי
בכל החדרים. הסתכלו בהאשמה ושתקו. יום אחד החלטתי לעשות להם
תרגיל. נשכבתי על הכורסה ועשיתי את עצמי ישנה. וחיכיתי. הם
עמדו שם, מסתכלים עליי, אולי איזה 10 דקות. פתחתי חריץ בעיניים
אז ראיתי אותם. ואחרי שהם חשבו שאני ישנה - התחילו לדבר.
השמן אמר: "הוא מת". והרזה ענה "אההה".
"וזה עצוב", אמר השמן והרזה שוב ענה "אההה".
"וזה כואב," אמר השמן. "אל תהיה שבור", ענה הרזה.
יצורים מתועבים! כבר לא יכולתי יותר. מילא, נכנסים לי לדירה,
לחיים, אוכלים על חשבוני, מאשימים ותוקעים מבטים, אבל איזה
זכות יש להם לדבר עליו? באיזו זכות? התעצבנתי. ממש אבל. חשבתי
לעצמי, עכשיו אני אראה להם מה זה. אני אתלוש להם ת'אזניים.
קמתי מהכורסה בתנופה ושלחתי את היד לתפוס את השמן בצוואר - - -
- - -
ולא היה שם כלום. שום ארנב. לא שמן, לא רזה, בשום צבע. כלום.
רצתי לחדר השינה - המיטה הייתה ריקה, באמבטיה - שום דבר, שום
ארנב, לא במטבח, לא על המדפים, לא על הטלוויזיה, כלום. כלום.
כלום. רק ערימה של גזרים רקובים במרפסת.