הוא עמד על הגג, הביט כלפי מטה וחשב לעצמו כמה נדוש הוא.
אפילו את ההתאבדות שלו הוא הולך לעשות בדרך הכי שגרתית ובנאלית
שיש.
הוא לא תכנן להתאבד בגלל לב שבור, דיכאון, אלכוהול או סמים,
ייאוש או הזנחה. הוא פשוט פענח את מהות החיים - מהות החיים
שאין מהות לחיים.
כל אחד מאיתנו הולך ומסתובב מדי יום ויומו כאילו הוא נושא את
נטל כל העולם על כתפיו. הדאגות שלו הן הדאגות הכי קשות, הצרות
שלו הן הצרות הכי צרתיות, כל העולם סובב אותו והשמש זורחת לו
מהתחת. אבל הוא, הוא גילה שהכל אשליה. חסר משמעות לחלוטין.

מה זה משנה אם נהיה עשירים או עניים אם בסוף בלאו הכי כולנו
נמות ולא נזכור מזה כלום? מה זה חשוב אם תהיה לנו משפחה, שלושה
ילדים וכלב או אם נחיה לבד עד גיל תשעים אם בלאו הכי נמות ולא
נזכור כלום?
נאהב או נשנא, נצחק או נבכה, נרוץ או נלך, נעשה תואר שני או
ננשור בחטיבת הביניים, נהיה צמחוניים או קרניבורים, ימניים או
שמאליים, ספורטיביים או פדלאות... בסופו של דבר התוצאה היא
אותה תוצאה והגורל הבלתי נמנע של כולנו הוא זהה.

רוב האנשים מצאו נחמה בקונפורמיות החברתית, אבל הוא ראה בה
כמטופשת. הוא לא הצליח להבין איך אין  שום הגיון בחוקים
שמכתיבה החברה המודרנית.
תמיד תהה איך זה הגיוני שלכל כך הרבה אנשים זה נראה נורמאלי
לחלוטין שאת רוב חייהם הם מעבירים בעשייה של דברים שהם בכלל לא
אוהבים לעשות. עבודה, צבא, לימודים, דיאטה, פקקים, ציפיות,
ספורט... הכל כל כך חסר משמעות.
והנה, עכשיו הוא עומד על גג הבניין הגבוה במרכז הארץ, והולך
להתאבד בדרך הכי קונפורמית שיש ולקצר תהליכים.

הוא לקח אוויר וקפץ.

הנפילה הייתה נעימה. האדרנלין פעפע בגופו והכניס אותו
לאופוריה. הוא מעולם לא הרגיש חי יותר כמו עכשיו בעת שצלל אל
מותו. פתאום הכול הסתדר, פתאום הכול נראה כל כך הגיוני. פתאום
הוא הבין.
הוא פילח את האוויר בהנאה כמו שרק אחד שמבין יכול להנות בעודו
מונה בראשו את כל הדברים שלא הספיק לעשות:
תואר, להקים משפחה, לאהוב אהבת אמת, לכתוב ספר, לגדל כלב,
להחליט מה הסרט האהוב עליו, להתנדב, לנטוע עץ, להמציא מתכון
משל עצמו.
תחושת ההנאה החלה להדחק החוצה ותחושה חדשה החלה לתפוס את
מקומה. אולי אם הוא היה קופץ ממקום גבוה יותר הוא היה מספיק
לפענח את התחושה הזאת בתור תחושת החרטה, אבל הוא לא,
ובעוד המחשבות ממשיכות ללא הפסקה לחלוף במוחו בקצב מסחרר שלא
חווה כמוהו מעולם, הוא נמרח אל מותו על ריצפת הרחוב.

אני יכול להגיד לכם שלסיפור הזה יש מסר עמוק ומוסר השכל, אבל
זה יהיה שקר. אין טעם לנסות להעביר מסרים בסיפור קצר. בסוף
בלאו הכי נמות ולא נזכור מזה כלום.