כשראיתי אותה פעם ראשונה ריחמתי עליה, כאילו שראיתי כלב נעול
בכלוב בחנות סגורה. היא הייתה כולה חבולה, עם רגל שבורה, רועדת
מקור או מכאב. מסיבה לא ברורה היא הייתה אנושית למרות הכנף
שפרפרה בחוסר אונים, והגוף הירקרק שהיה חיוור מהרגיל. הרמתי
אותה בשתי ידיים, לא היה לה כוח להתנגד והיא התמסרה למגע של
ידי. העיניים הענקיות שלה הסתכלו אלי וביקשו שאני אהרוג אותה
במחיאת כף. אבל לא יכולתי היה בה משהו אחר, משהו אנושי במבט
שמבקש שאני אגאל אותה מייסוריה. החזקתי אותה בשתי ידיים
מגוננות והלכתי הביתה מהר מהרגיל, רציתי להגיע הביתה להניח
אותה על שולחן , להבין מה היא אוכלת, לדעת אם היא שותה בכלל
ולתת לה מקום להתאושש.
כשהנחתי אותה על השולחן חשבתי שאיחרתי את המועד, הרגשתי את
המועקה צומחת בגרון, סותמת את קנה הנשימה כמו שמישהו מקפל את
הצינור בגינה. הדלקתי את המחשב כדי לדעת עליה יותר, כדי ללמוד
לעזור לה והיא שכבה לידי מתנדנדת בין החיים למוות. היא אוכלת
חרקים קטנים, זה מה שהיה כתוב. אבל מה זה חרקים קטנים, חשבתי
שכל החרקים קטנים. תמיד יש לי נפילות זה כאילו מישהו לוחץ על
הוונטיל של הלב שלי וכל האוויר יוצא ברעש מצחיק. עמדתי מעליה,
היא כנראה ויתרה כבר על החיים, שוכבת בלי לזוז רק עיניה
הגדולות ממצמצות.
יצאתי החוצה, התיישבתי והתחלתי לחפש חרקים קטנים, כמה נמלים
רצו במהירות. תפסתי את שתי הנמלים הכי קטנות, חתכתי אותן לחצי
והגשתי לה אותן. הסתכלתי בציפייה מחכה לנס שיתרחש. בדרך כלל,
אם אני מסתכל על החיים שלי אחורה, מה שאני מצפה כמעט אף פעם לא
קורה אבל הפעם השתדלתי לקוות. היא הסתכלה על הנמלה, הוציאה
לשון קטנה ובלעה אותה. אני חושב שהיא הייתה כל כך רעבה שבכלל
לא היה איכפת לה איזה חרק קטן היא אוכלת. שוב הלשון והחצי
השני של הנמלה נעלם. ראיתי נצנוץ בעיניה כמו פלאש של מצלמה.
פחדתי להזיז אותה מהשולחן, היא שכבה שם, מזיזה קלות את כנפיה,
את רגלה השבורה. כל יום הייתי מביא לה שתי נמלים קטנות והיא
מצדה הייתה ממשיכה לחיות. כשהייתי עוזב אותה תמיד היה לי חשש,
כאילו שכחתי לסגור את הדלת ועכשיו הבית פתוח לפורצים. לא
יכולתי להפסיק את שגרת יומי אבל ניסיתי לקצר את חיי ולתת לה את
השאריות. הייתי משגיח עליה מלמעלה כאילו אני היחיד בעולם שיכול
להגן עליה.
בריצת הבוקר הרגילה שלי אליה, היא לא הייתה שם נעלמה. קפאתי,
כאילו אני ניצב מול מכונית נוסעת. הצלחתי להזיז את הראש מחפש
אותה ברחבי החדר, הרגליים שלי מסרבות לזוז, שני בולי עץ נטועים
באדמה. התסריט הכי רע התגנב לתוך ראשי, בפרטי פרטים. החתול של
השכנים התגנב דרך החלון, הולך את הליכת החתולים שלו על קצות
האצבעות. מגיע אליה ונעמד מעליה, מחייך חיוך מתחת לשפם. שולף
ציפורן אחת ומתחיל לחתוך חתיכה אחר חתיכה והיא לא יכולה
להתנגד, שוכבת בלי לזוז. לפחות היא קיבלה את מבוקשה, לפחות היא
מתה. הצלחתי להזיז את שתי רגליי לספה והתיישבתי חסר כוחות.
התחלתי להאשים את עצמי על החלון הפתוח, שלא משנה כמה הגנתי
עליה תמיד נשאר פתח שדרכו היה יכול להיכנס המוות. עצמתי את
עיני, דגדוג קל נחת על כתפי. פתחתי את עיני וראיתי אותה מזיזה
את כנפיה, מאושרת. עצמתי את עיני ופתחתי אותם שוב כדי להיות
בטוח שזה לא עוד אחת מהזיות שלי. היא עדיין הייתה שם כאילו
לוחשת לי שמעכשיו היא לא תעזוב אותי יותר לעולם.
החיים שלי, או יותר נכון החיים שלנו המשיכו. היא הייתה עפה
בבית חופשייה נהנית מההגנה שלי ואני נהנה מהחופש שלה. איך היא
חוצה את החדר חותכת את האוויר כאילו כלום לא קרה, כאילו כלום
לא יקרה. אני לא יכול להגיד שהייתי מאושר, אבל גם לא הייתי
עצוב, שזה הרבה בשבילי. יום אחד הגיע אח שלי עם הילד שלו שרץ
וקיפץ ובלי כוונה, הוא דרך עליה. לא יכולתי להתעצבן עליו, לא
יכולתי לצעוק עליו, לא יכולתי להרביץ לו. הוא רק תינוק. הלב
שלי נסחט וטיפות מלוחות עלו לעיני כשראיתי אותה מעוכה על
הרצפה, מתה, עם אותו מבט של אין דאגות בעולם. אח שלי הסתכל
עליי ועל הדמעות שגלשו ממני ואמר:
"תירגע, זאת רק שפירית." |