עם אמיר שוב נלך בשדות
ולאורך מסילת הברזל, עד גשר המחלף,
שבנייתו תסתיים רק בתום ילדותנו.
מבועתים מאימת הלילה היורד ומצחקים
נברח חזרה אל אור השיכונים.
וכשנרוץ בין הטרשים ליד הוואדי
ואמיר ייפול
רק אני אעצור לעזור לו לקום.
בשדה החמניות מעבר לפרדסים,
אמיר יפשיל את מכנסיו
ויחשוף את עצמו לפניי.
מתחת לעץ התות
לאור הפנס, בקצה השכונה
אמונו והוקרתו יהיו נתונים לי,
לרגע נהיה קרובים לעד.
אחר כך החיים יתבהרו, יתחדדו
אמיר יפנה את גבו,
במסילה ללא תחנה
רכבות יחלפו ביעף, דרכים ייפרדו
ואמיר יישאר איתי לנצח.
------------------------ |
