חזרתי הביתה.
חלצתי את הנעליים.
לא.
העפתי אותם לקצה השני של החדר - כמו שצריך.
שאחת נוחתת בנקודה אחת בחדר והשניה?
לך תמצא אותה אחר כך כשאתה ממהר לאנשיהו וצריך אותן זריז.
אבל עכשיו, עכשיו לא הייתי צריך למהר לשום מקום.
לא היה לי דד ליין.
לא הייתה לי אמא שמתקשרת כל שלוש שעות כדי לברר איך אני,
או חברים שמתקשרים להזמין אותי למשחק כדורסל.
הייתי פשוט,
לבד.
זה תמיד הרגיש לא נכון ה... לבד הזה.
כאילו אם לרגע אני אניח לעצמי להתנתק מהכל -
חברים, משפחה, עבודה
לא תהיה דרך חזרה.
אני אפסיק להיות מי שאני, ההתהוות שלי.
אבל הייתי חייב לשים את הכל מאחורי.
לעזוב את המוכר, והנכון והאהוב וכל החמימות הזאת שאופפת אותך
כשאתה נמצא במקום הזה בחיים שלך.
אבל בשלב מסויים החמימות הרגישה כבר מחניקה, מעין חיבוק דב שלא
מרפה ממך.
שתשאר רק עוד קצת, ונו, מה אכפת לך.
ואתה יודע - יותר מזה,
אתה מרגיש שאתה לא יכול יותר.
כמה זמן אתה עוד מסוגל לשחק תפקיד שלא תפור לך?
התלמיד המצטיין, מצטיין הקורס, סטודנט למופת, מועמד לשותף
בכיר...
הכל מבחנים, אם אתה האיש הנכון למשימה, אם אתה מספיק אחראי,
מפרנס טוב...
ותקרת הזכוכית שבונים מעליך?
היא גבוהה. גבוהה מידי.
אבל הדרך למטה קצרה, ואני לא ממש יודע אם זה דבר טוב או רע
בהכרח.
אני רק יודע שסיימתי לטפס. |