ושוב תמצאי את עצמך מורחת מבריק על השפתיים,
נועלת את העקבים שמגביהים אבל בלי להכאיב,
ויחד עם אחת החברות הטובות שלך נגררת לאחד מהפאבים האפופי עשן
האלה,
שאף אחד לא באמת מכבד בהם את החוק החדש.

בכניסה תעבירי מבט מהיר על באי הפאב;
תפסחי במבטך על אלה ממין נקבה ועל אלה שלא ממש ברור מה מינם.
תסרקי אותם בזריזות כדי לחפש ביניהם מישהו שאולי יזכיר אותו.
אולי באורך השיער, אולי בצורת הלבוש.
אולי בדרך שבה הוא מסב את ראשו כדי לצחוק ממשהו שאמר לו החבר
שלידו.
את לא תמצאי אחד כזה.

תתיישבי על הבר. רק על הבר.
את מסוגלת לחכות למקום על הבר חצי שעה גם כשמתפנים חמישה
שולחנות סביבך.
תזמיני חצי ליטר בירה מהחבית. אם יש טובורג זה מצוין, אם זה
גולדסטאר אז גם טוב.
החברה שלך תנבור בתפריט רוב הערב, כי היא לא מסוגלת להחליט אם
היא תיקח שוב קוסמופוליטן או שתעז לנסות משהו חדש.
קצת לפני שתלכו היא תזמין בסוף קוסמופוליטן.

מעברו השני של הבר את תבחיני בו.
שחרחר, מעט מלא - אבל זה עדיף על צנום מדי.
המבט שהוא ינעץ בך לא ישאיר מקום לספקות.
את תדעי, עם זאת, שהמבט הזה יכול היה להינעץ בחברתך בדיוק
באותה מידה - המחשוף שלך עמוק משלה הערב וזה הופך אותך
אוטומטית למטרה לנעיצת מבטים כאלה.

החברה שלך תענה לפלאפון, ואת שוב לא תביני למה אנשים טורחים
לקחת פלאפון לתוך מקום שעוצמת המוזיקה בו גורמת לך, לעיתים,
לשכוח שיש לך אוזניים.
השחרחר ימשיך לנעוץ את המבט שלו.
את תבקשי עוד חצי.
החברה שלך תצטווח לתוך הפלאפון, "אני באה לישון אצלך מאמי,
תתקשר כשתסיים לעבוד", ותסיים את השיחה.
ואז היא תתפנה לרטון באוזנייך שהמרצה לסוציולוגיה כזו לא
מתחשבת, ומטילה עליהם יותר מטלות מכל המרצים גם יחד ואם שמעת
שטל ואלירן התחתנו ואם גם את חושבת שזה היה ממש לא צפוי כי
כולם חשבו שהם יפרדו תוך חצי שנה ואחרי הכל אנחנו ילידי 84' אז
מה בוער?
ואת תהנהני, ותצחקקי במקומות הנכונים, ותרגישי את המבט ההוא
קודח בך חורים קטנים של תהיות על קנקנך.
ואז הוא יקום.
הוא ייגש אלייך, יחייך חיוך כזה שחוייך כל כך הרבה פעמים,
בדיוק באותה צורה, ויגיד את אחד מהמשפטים האלה שאומרים.
ואז תחליפו כמה מילים.
לפני שתספיקי להבין מה קורה תהיי שקועה בנשיקה כאילו לוהטת,
אבל בעצם די אגרסיבית, כי הוא כל כך ינסה להראות לך שהוא יודע
לנשק עד שהוא יתאמץ הרבה יותר מדי.
בכל אותו זמן תתהי מה הוא היה חושב אם הוא היה יודע ועד כמה
הריח של השחרחר שונה משלו.
ולפני שתביני איך הגעת לשם תהיי בבית שלו, בקומה העליונה
שההורים סגרו לו ב-20 אלף דולר כדי שתהיה לו יחידה, על המיטה
וחצי שלו.
וכשיגיע הבוקר תקללי את עצמך,
אבל גם תהיי סוף סוף חופשייה.



סוף סוף, בפעם הראשונה בחייך, עשית את הדבר הלא נכון.


כי הרי תמיד עשית את מה שנכון.


היית התלמידה ה כ י טובה בכיתה.

והיית בחוג אמנות, וריקוד, ואורגן, והצטיינת בכולם.

וכבר בגיל 16 היה לך חבר רציני כי את כל כך בוגרת לגילך,
ומגיל צעיר היית מסוגלת לבנות מערכת יחסים,
והפעם הראשונה הייתה איתו כמובן, ורק אחרי שנה לפחות,
ואימא ידעה מזה, כי ככה צריך.

ובצבא יצאת לקצונה, כי אם לא את אז מי כן?

ובטיול לא לקחת סיכונים מיותרים, והקפדת על הוראות הבטיחות,
והתקשרת להורים לפחות שלוש פעמים בשבוע כדי שלא ידאגו,
ולא הסתובבת איפה שאסור ועם מי שלא צריך.

ואפילו אותו, שנכנס לחייך בסערה, את הפרא הזה, הצלחת לביית.
ואולי זה מה שהוא כל כך שנא.



אבל את יודעת...
ששוב תמצאי את עצמך מורחת מבריק על השפתיים,
נועלת את העקבים שמגביהים אבל בלי להכאיב,
ויחד עם אחת החברות הטובות שלך נגררת לאחד מהפאבים האפופי עשן
האלה, שאף אחד לא באמת מכבד בהם את החוק החדש.

הוא ייגש אלייך, יחייך חיוך כזה שחוייך כל כך הרבה פעמים,
בדיוק באותה צורה, ויגיד את אחד מהמשפטים האלה שאומרים,
ואת תחייכי במבוכה ותגמגמי משהו כמו "יש לי חבר".
כי לעולם לא יהיה לך באמת אומץ.
ואת יודעת את זה.