היה עליי,
ליפול למשכב
במיתות
שונות

כדי להבין באמת
כמה אני לבד

ונפלתי

ארזתי במזוודה ההיא חיבוקים
כאלה בהם יד אחת מחזיקה
בעורף
והשניה בקימור של הגב

לקחתי איתי הכל אז,
גם את הדמעות
מקופלות בין כל ה
סודות של
ויקטוריה


איבדתי את המזוודה בשדה התעופה


אתה חוזר.
מבשר לי
ששכחתי אחד
עם יד אחת
חצי בעורף
חצי ב
שיער

מה נשאר ממני?

אתה יוצא מבעד דלתות הנוחתים
עם עגלת מזוודות
ואני לא יודעת
אם להכ
ניס
אותך פנימה
בנשימה עמוקה
או לנוס
מנתב"ג
לפני ש
תשים
לב
אליי


(אין דבר עצוב יותר מלנחות ושאיש אינו מחכה לך)

תשים את ה
לב שלך
כאן לרגע

תשים לב

אני לא יודעת
אם יש לך עוד
כזה

חיים שלמים
חצאי
אנשים
מנסים להגיע
למקומות
שהם לא באמת רוצים

הם מגיעים עם
מטענים
שברים שברים



לעולם
הם אינם
פשוט מסתפקים

אני מגיעה לקומת הכניסה גבוהת התקרה
עם צרור בלוני רגשות
אשמה

הריי שנינו לא אנשים של בלונים

וחושבת שבין רגע
כשתבחין בי
ותבחין מיד כי אלו בהחלט
הרבה בלונים

ישר תדע
שהכנסתי הביתה
לתוכי

זרים


הבלונים משתחררים לי בלי כוונה מהתיק
נקוות לי דמעות בקצה העיניים

אני לא בטוחה
למה

"את בוכה כי את מתרגשת?"

לא,
אני בוכה מתוך
אשמה

לא
לכל
סיפור
יש
סוף
טוב

"מה עשית כאן
כש
נעדר
תי?"

עדרתי בעצמי

"כתבתי על עשרה
דפים את המשפט
אני חיה
ברצף,
ומה אתה?"

נהדר
לא?

20/1/09