ובמעוני החדש בירושלים
מדברים צרפתית מהירה, קולנית
ואנגלית חטופה ובסיסית למדי,
ודווקא שפתי שלי, הקדושה,
היא הנלמדת כאן, היא
הנחבאת אל הכלים,
מגיחה רק
בהזדמנויות נדירות,
נחרכת בביטויים קלים
וברכות-בוקר מחויכות.

באחד הלילות חלמתי על סבא שלי
המנוח
ירא-השמים וטוב הלב,
עבדקן ולבוש שחורים,
ובחלום הוא גילח את זקנו הלבן המוכר
ונותר בפנים גלויים,
רק משום שחשק בכך
(כך אמר).
וכבר בחלום חשבתי לעצמי
כמה מתמיה וזר
הוא נראה,
ואם לא הוא,
אז מה,
בעצם,
קדוש?

הלילות הקרים הבריחו אותי אליך ואל מיטתך
שימים אחרים לימדוני כי היא חמה ומקבלת,
ולא התביישתי הפעם ולא
הנחתי לעצמי להרגיש.
וכמה שבועות אחרי ניתקתי עצמי ממך
כמו מחבל - טבור,
כך, בטבעיות,
בטבורו-של-עולם.

את החברה שלו.
שנים כבר
שאת החברה שלו
ולא
נאלצתי לראותך אלא פעמיים בלבד,
ובזמן הזה - יום יום, ובכל מקום -
התערבות קוסמית של ממש.
הוא ואני - ימי קדם,
הוא ואת - זמנים מודרנים
ומחוג השעון עוד חג.

ושוב ישנה נועה.
הפעם היא נעה ואני
כבר לא מנסה לתפוס אותה בכל כוחי,
או את האחרות.
הן רק מובייל המסתובב סביבי ולעיתים
נוגע, המנגינה שלהן נעימה
כשיר ערש עתיק
שלצליליו לא אוכל אף פעם להירדם.

האחים שלי גדלים
ואני לא שם בכדי לצלם את זה,
או להושיט את היד - שלא יפלו
חלילה, שלא ימעדו אל תוך
לילות ארוכים וחסרי משמעות
כפי שהיו לי.

דברים חדשים ומפתיעים
אני לומדת על עצמי עכשיו
על מה שאני מסוגלת לו, בעיקר,
ומה שאני יכולה
להעלים ממנו את העין:
אתמול, בשוק מחנה-יהודה,
ישבתי עם חברה
בסניף של רשת קפה ידועה
שאינה אהובה עליי,
והצלחתי
להתעלם מהשאון,
לא להריח מאומה,
להתרכז בקצב.

חברה שלי בהריון עכשיו
בחודש השמיני,
אחרת זה עתה נישאה,
עוד אחת בפתח.
ואני, כל שאני יכולה לחשוב עכשיו הוא:
האם אכן משתנים החיים כך,
באופן כה מואץ,
ואיך זה שליבי מאיץ עדיין
כשמכונית כמו שלך
חולפת על פני.

אחרי שאת
יודעת גבר אחד
נדמה לך
שאת כבר יודעת הכל.
אחרי שאת יודעת כמה,
מתחוור לך כמה מעט
את בעצם יודעת

מה שמחמם לי את החורף הזה,
מסתבר,
הוא לא גופו הנבון-העוטף של האחרון
שהותרתי לבדו
באחת מפרצי ההכרה שלי, אפיסטמולוגיה
של תחילת החיים העצמאיים, הלמדניים,
אלא חמישה צבעונים כתומים
באגרטל ירוק מאולתר
על הספריה שבחדר שלי.

26/1/09-9/2/09