Inside your pretending
Crimes have been swept aside
Somewhere where they can forget
עין בעין. אני מביט לתוך נפשך ואת במבוך ללא מוצא, נפתחת יותר
ויותר אלי, ללחוש לי ממעמקי הווייתך, לשכנע אותי להוליך אותך
החוצה. הלב מתחיל לפעום בקצב כפול כשאת מבינה שהוא לא כמו
האחרים, הוא מביט בך ומתקדם לעברך ברוגע. בטוח בצורה מסתורית,
מודע לסביבתו אבל כאילו אדיש לה.
זאת הידיעה. הידיעה שהיא חושבת כרגע בדיוק מה שאני חשבתי,
בעודי בוחן אותה. הידיעה שמה שיקבע באיזו מיטה היא תישן הלילה
הם רצונותיי בלבד. אולי היא תאהב פופ בריטי, או אולי פרוגרסיב
רוק. תיתן בראש במועדונים מלוקקים או במסיבה באמצע המדבר,
צפונית תל אביבית מצהלה או חיילת מג"ב מלוד. סטייק או סלט,
אנאלי או אוראלי, מקלחת או אמבטיה. היא שלי, אני יודע.
היי, מגע, דיבור קליל. כאילו אנחנו מכירים שנים, צוחקים
ונהנים. עוד רגע ואני מודד את גודל וסימטריות השקדים שלה על
ספה מאחור. שלוש וחצי אנחות וחצי גניחה אחר כך ואנחנו על המיטה
בטירתי, חצי סביב הפטמה עם השפתיים במחול שדים מענג, חצי
מתבונן מחלון הצריח ומנסה למצוא את הקסיופיאה.
את כולך חלקים חלקים, כמו יבשה וים, נוגע לא נוגע. והנה הוא
נוגע פה, ונוגע שם. והחלקים כמעט מתאחדים כולם. ועוד קצת
בבוהן, ומאחורי הברך, ושוב את הדבר הזה בצד הפנימי של הירך.
ורק עוד קצת מהשפתיים ומהלשון, וקצת בשקע מתחת לגרון. והוא
מנשק אחרי מבט חטוף, מעביר את הידיים על כל הגוף והוא כמעט
מאחד את כל החלקים כולם ואת עוד רגע כמעט שם.
את עושה לי סימנים עם הגוף ואני מגיב כמו שאני יודע.
תופעה-תגובה, כמו בשיעור כימיה. עם מבט ישר בזמן שאת מתפתלת,
חושב על הזמן הנכון לגמור. את עם המבט המזוגג המזורגג ההוא
בעיניים, שאני מכיר כל כך טוב. נותן לך את החיוך שתמיד נראה
מסופק למרות שהוא אף פעם לא מסופק שלי, חיבוק להגברת אשליית
הנסיך, ופתק עם טלפון של חברת מוניות מקומית.
ואני מתעורר ומתקלח, ומקווה שהיא תבין כי אין לי כוח להסביר.
זה לא שאני רע, ולא שאני טוב, אני פשוט קיים. ובכל ערב ברדת
החשכה, אני תר אחר אישורים לכך. אני לוקח סמים שגורמים לי
להרגיש כמה המציאות קיימת ומקווה שגם אני בתוכה. וגם כאלה
שמעמעמים אותה, או אותי, או את הכול. אני משתמש באינטימיות
אינסטנט עמוקה עם נשים זרות לשעבר, כדי לאשר את קיומי באמצעות
גופו, מחשבתו והווייתו של אדם אחר.
הולך לישון עם יד על הבטן ויד על הציצים. שתרגיש אותי שם, כי
לי אני קצת חסר. ותמיד תמיד רגע לפני שנרדם נזכר בנער ההוא. בן
כמה הוא היה? 15? 16?, גם שם, קצת נרדמת. והוא היה שם בצד
הדרך. נזכר כדי להתבונן שוב במציאות שבה אתה לא בוטח ממילא,
כדי להיות בטוח שהוא לא שם שוב, ואתה ללא הכוח חסר הרסן לפגוע,
ואפשר לעצום עיניים, אפשר לעצור. אפשר להיכנס למקום האחר הזה,
בו כל החלומות נראים אותו הדבר, אותו עץ, אותו עיקול.
ועל חלומי אספר, רק אני אספר.
אני יודע שאני שם עוד לפני שאני פוקח את עיני. אני מרגיש את
החור השחור העצום הזה בתוכי, בגודל של ראש סיכה אך בלתי ניתן
לתיקון. קרע במרחב שבין הריאה הימנית ללב. משהו שחסר, יותר
מסתם חסר. לפעמים, כשאני עוצם עיניים ומתרכז ממש חזק אני יכול
להרגיש אותו גם כשאני ער. לפעמים הוא דוקר אותי באמצע שיר שאני
אוהב. אנחנו אוהבים מוזיקה בגלל הרגשות שהיא מעוררת בנו, אז
הוא מפקח על כמה אני אוהב, ודואג שלא אוהב יותר מדי. אז אני לא
אוהב, ולא "וואו, השיר הזה מדהים", ואין אף פעם "רגע רגע אני
חייב להקשיב לקטע הזה".
אני "מעריך" קטעים מוזיקאליים. את היכולת הטכנית של הבסיסט. את
הטווח הווקאלי של הסולן.
ואני פוקח את עיני, והנוף העצום הנפרש מולי, גבעות וכרי דשא
אינסופיים, הים במזרח וההר במערב. והשמש המזמינה, המפתה. בוא
אחרי, היא קוראת לי, מזריקה לי ישירות לתת מודע, בלחישות
שחודרות את הגולגולת. ואני הולך אחריה, כמו בכל פעם. יש בי
רצון חזק מכל הגיון, אז אני אלך אחריה, שוב כבעבר, בחיפוש אחרי
מקור חום בלתי נדלה, אולי זה מה שמכנים "אושר". עם כל צעד אני
חש בה קצת יותר. יותר מזמינה, יותר מבטיחה.
Divine upper reaches
Still holding on
This ocean will not be grasped
All for nothing
הגוף כבד ונע באיטיות. העור מתקשה, בכל צעד קשה יותר ויותר.
אנשים ללא ראש עם כובעים מיוחדים, עקבות של מגפיים מפטריות ענק
ללא רגליים. חדי קרן ורודים בלתי נראים ומפלצות ספגטי מעופפות.
כולם סובבים אותי במסלול אליפטי קבוע, ואני מתחיל לטפס על ההר.
עוד קצת, עוד קצת ממך שמש, עוד קצת אלייך חמה.
ואני מגיע לשיאו של ההר, ונעמד על קצות הרגליים, וכמעט נוגע עם
קצות האצבעות, כמעט שם, רק עוד קצת. והן מגיעות, כל אחת ואחת
מהן. בדי משי חלקים ושקופים מונחים מעדנות על כתפיהן. השיער
פזור, כמו שאני אוהב. ציפורניהן שחורות, ארוכות, רעילות. ואני
עוד קצת, עוד קצת נוגע, עוד קצת מגיע. אני לא מצליח להסתכל על
אצבעותיי, השמש בהירה מדי, אבל אני יודע. עוד קצת.
וכסיזיפוס, כמעט אבל אף פעם לא. אני מרגיש את ציפורניהן חודרות
מבעד לציפוי האבן שלי, אל תוך שרירי רגליי, את רעלן זורם בתוך
עורקי, ורידי, נימי נפשי. מאמץ אחרון ועוצם עיניים, מתעורר.
בוקר, חיוך שמרוח על הפנים סתם ככה. כי זה לא משנה איפה ומתי
הוא נמצא, הוא פשוט שם.
אולי האדם משול לסיזיפוס. אולי אין גורל שלא ניתן להתגבר עליו
באמצעות הבוז, אז אני בז. בז לחיים ובז למתים החיים. בז
לבורחים, לבוחרים, למאמינים באשליית הבחירה. והערב, עוד אחת
תלטף עם ציפורניה את ידי. באשמורת ראשונה תתקע אותן בגבי,
באשמורת שנייה ברגלי.
אני מתבונן בה ומתקרב. היא הבחינה בי, זה בטוח, אבל עומדת
בפיתוי ולא מסבה מבטה. אני מתיישב לידה, מתבונן כלפי מעלה.
"אני מנתחת את היחסים בין העננים", היא אומרת בקול חד משמעי,
"למשל, תראה את הקטן מצד ימין, איך הוא רוצה להגיע לקצת הימני
של הבינוני. והכבשה שם למעלה, יש לה הרבה יותר צמר מהשנייה,
בדיוק בין שני הברושים מולנו".
זה מאוד לא מעניין, אני חושב בקול, והיא בשלה. מה גדול פי שלוש
ממה, ומה נראה כמו שני חלקים של פאזל, ומה יקרה אם אלוהים
יחליט שהוא קיים וירכיב אותם ביחד, ולמה להם בכלל ברקים וגשם
וכעס ואפור כשהם כל כך שלווים ולבנים ויפים.
את עדיין בשלך, זזה בקצב שלך, עושה סקס עם עצמך. את כל כך
נהנית שלא נעים לי להפריע, אז אני פשוט נשען אחורה וצופה בך
משתמשת בי להנאתך בחצי חיוך שמסתיר הרגשה של חצי בלבול. איך
הגעתי לכאן ולמה?
"זה היה מדהים, אני הולכת לישון" את אומרת ובלי לחשוב פעמיים
גונבת לי רבע מהשמיכה ומסתובבת. אני קם ושם פורטיסהד במערכת
ומים בקומקום.
Did you really want?
היא כבר ישנה והמים כמעט רותחים. ריטואל הכנת הקפה מרגיע אותי
יותר מהקפה עצמו. איך ולמה, לא מצליח להבין. המים רותחים
וזוכים להתעלמות, קפיצה לשירותים ואני לוקח בחזרה את השמיכה
שלי.
עוצם עיניים. עוד לילה, עוד יום. בן כמה הוא היה? 18?19? מי
זוכר. ובחלומי, היא עומדת שם בצד, מסרבת להצטרף לכולן.
Refuse to surrender
Strung out until ripped apart
Who dares, dares to condemn
All for nothing
"אני אהיה בן 25 בעוד יומיים", אני מכריז, כאילו בדרך אגב,
בזמן שהיא עושה את כל התנועות המיומנות הללו שנשים עושות כשהן
מתלבשות, כאילו עשיתן על זה חזרות בבית במשך ימים שלמים רק כדי
לגרום לנו לרצות להפשיט אתכן שוב באותו הרגע.
"זה נחמד ממש, אולי כדאי שאתקשר לאחל מזל טוב?", היא אומרת
בחיוך.
מביא לה את הפלאפון, היא יודעת מה לעשות איתו. "שמרתי. הילה
נחמיאס. זהו שמי דרך אגב".
"אהלן הילה, זה אני. את עדיין עומדת בצד בחלומות שלי והאמת היא
שהרבה זמן לא התקשרתי למישהי, אז כל העניין הזה קצת מוזר לי",
עובר לי בראש רגע לפני שהיא עונה.
"הלו?"
"היי את, זה אני. תהיי מוכנה בשמונה במקום בו נפגשנו פעם
ראשונה".
מותר לך לתת לי נשיקה למזל טוב. ומותר לך שוב להגיע לטירתי,
לטפס במעלה המדרגות הספירליות, סיבוב ועוד סיבוב. אפשר כבר
להרגיש את המאמץ ולהריח את הזיעה המתוקה, ואת המתח ודפיקות הלב
ואת היד הזאת, שמתרגשת מלפתוח את הדלת, והריגוש הזה שהופך
לכוח, והכוח שהופך לעדינות שהופכת לעוד יותר כוח שנספג בשרירים
ובעצמות, בקול ענות חלושה, באנחה דקה. והיזון חוזר שמקרב אותך
אלי כל כך שבא לי לספוג אותך לתוכי עם כל הידיים והזיעה והשיער
והמבטים, והמגע האמיתי הראשון שלך בי עם קצה האצבע, ומפולת
השלגים שבאה אחריו, מתגלגלת, מתעצמת ובלתי ניתנת לעצירה.
עוצם עיניים עם חיוך מוזר ופחד מוכר. בן כמה הוא היה, בן כמה?
22? 23? באיזה שלב בחיים הרגתי אותו, זה היה לפני או אחרי
הטיול הגדול? כבר התרגש בשחרור? סבל במסעות? גנב לאבא את
האוטו?.
אני שוב על קצה ההר. את מרחיקה אותן, מקלפת את הציפוי מעלי,
עוד קצת בכל יום. הנחת את ידיך על עיני בעדינות, ראיתי שהשמש
בעצם תמיד רחוקה מדי.
עוד יום, עוד חיוך.
עוד קצת ממך, ואני חושב לספר לך עליו. בן כמה הוא היה? 23?
24?. אולי אספר לך גם קצת על האחרות. אולי אספר לך קצת עלי.
אולי, את אף פעם לא מבקשת, וזה לא נראה כאילו לא אכפת לך. זה
נראה כאילו זה לא משנה, אנחנו קיימים בכל מקרה. שני גופים בלתי
ניתנים להזזה, מתפרצים בכוח בלתי ניתן לעצירה.
את מביטה בי במבט ריק ואומרת שרחוק לך מדי, וקר לך מדי, ואת לא
יכולה יותר. וזה רק היום השלישי, ולמה אני כזה רחוק, ואיך זה
שאת מוותרת כל כך מהר.
אני רוצה שתישארי עוד קצת, רק עוד טיפה ממך מרוכזת, על הלשון,
בקצה של העין. ואת הולכת ואני אוחז בך חזק, ואת מנסה לדבר ואני
לא נותן לך, כי את לא מבינה, רק תני לי רגע. אני רוצה לספר לך
על האבן במעלה ההר והמשי והשמש וציפוי האבן, על הפטריות עם
המגפיים ואפילו שאין להם רגליים, וכבר שכחתי שאת יודעת לנשום
ולחפש יחסים בין עננים. רק תני לי עוד רגע אחד, אל תזוזי, תהיי
שלווה.
טיפה שלי בזווית של העין ואני מחבק אותך, לוחש לך. "בלילה שהוא
מת, אני זוכר. הוא היה בן 25".
----------
שם הסיפור לקוח משירו של ברי סחרוף, "אל נעלמים" מהדיסק 11א.
השיר המצוטט הוא Mysterons של Portishead, מהדיסק הראשון
והמומלץ בחום "Dummy". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.