הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה במלחמה הנוכחית.  הוא הופיע
בערך בשבוע השלישי.  אמא ואני כבר היינו רגילים אז לאזעקות; אך
לא היינו רגילים אליו. הוא צץ פתאום ומשום מקום, בלי אף אזהרה.
ראשו הגיע לי עד המתניים.
      "מי אתה?" שאלתי אותו כשלראשונה פגשתיו.  הוא ענה:
"כינויי הוא גוליבר, אך בדרך כלל  אני ידוע על ידי  בני אדם
בשם גמד הממ"ד."  "גמד הממ"ד?" שאלתי; "כן," הוא השיב, "אני
מופיע בעת מלחמות והפצצות, בממ"דים או במקלטים של אנשים
פוחדים.  פעם קראו לי גמד המקלטים, אבל מאז שהופיעו ממ"דים
קוראים לי גמד הממ"ד". "הבנתי", אמרתי לו, "אך למה הגעת דווקא
לכאן?"  "אה, זה פשוט. קודם כל קיבלתי מסר מאמא שלך שהיא
פוחדת". "אמא?" שאלתי מעבר לצד השני של הממ"ד, "את בסדר?"
כשענתה גיליתי שקולה רועד.  "בנוסף," המשיך, "יש לכם יחסית
הרבה מקום בממ"ד, מאחר ורק אתה ואמא שלך גרים פה, ואתם גם הבית
שהכי קרוב לי לבסיס". "בסיס?" תהיתי, "איזה בסיס?" "אה, אני
חלק מגדוד צבאי.  אנחנו כולנו נקראים צבא הגמדים."  "טוב..."
עניתי. "כן," אמר.  "אתם הבית החמישי שאנחנו מבקרים בו היום.
החיילים שלנו פזורים בכל הארץ, מאילת ועד הגבול בצפון" המשיך.
"תפקידנו לעזור לכאלה שפוחדים" . "אהה, הבנתי." עניתי לו.
"וואו, אז אתה באמת היית בכל מלחמה שישראל הייתה בה?"  "כל אחת
ואחת", ענה בגאווה.  "אנחנו קיימים מאז מלחמת השחרור".  "וואו"
, התפעלתי.  "עכשיו, תגיד, איך אתם יודעים לאן ללכת?"  "אה, זה
פשוט.  לכל הגמדים יש שמיעה מעולה, ורדארים  מיוחדים שמגלים
פחד.  הבסיסים הצבאים שלנו ממוקמים קרוב לכל הממ"דים, או לפחות
למקלטים, ובכל פעם שיש אזעקה אנחנו כבר מוכנים, כל גדוד וגדוד,
להפעלת ילדים קטנים ולהרגעת מבוגרים.  הנה תביט כבר ותראה שאמא
שלך כבר לא רועדת  ולא פוחדת."  הבטתי לעברה.  "נכון, היא באמת
בסדר עכשיו".  עניתי בשמחה, ושמתי לב שיש מסביבה מין הילה לבנה
זוהרת כזאת.  "אז עבודתי כאן הסתיימה",  ענה.  "כן, אני מניח
שכן. אבל אתה חייב ללכת?" תהיתי בצער.  "כן; יש עוד מבוגרים
וילדים קטנים שצריכים אותי.  אז אני אגיד לכם להתראות" . אמר.
ולפני שאפילו הספקתי לענות לו הוא נעלם במין מטח זיקוקים נוצץ
ועשן.  זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את גמד הממ"ד, אך ידעתי
שזאת לא האחרונה.