[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
סוף

בשבת בבוקר הגיעו שימי ופולי לבקר אותי. שכבתי באמצע המיטה
הגדולה והם נשכבו משני הצדדים. דיברנו המון, בעצם רק אני
דיברתי. סיפרתי להם על המשפטים הרבים שבהם זכיתי ואליהם הלכתי
כמעט תמיד בלי עורכי דין. הם כמעט לא דיברו. זה היה בוקר נפלא.
אני זוכר שאור השמש חדר דרך החלון אל החדר הכפול הענק. הייתה
לי הרגשה נהדרת. מין שמחה גדולה השתלטה עלי כמעט שכחתי את
הכאבים בחזה.

בצהריים הם הלכו ואני ישבתי עם אנדה לאכול חמין. דיברנו על
הנכדים ואמרתי שאני מאושר שכולם גרים על ידינו אחרי כל כך הרבה
שנים. אחר כך הלכתי לנמנם קצת. כשהתעוררתי בסביבות שעה חמש.
התחלתי לעיין בעיתונים ולחפש דברים שעוד לא קראתי.

נכנס אברומק ודיברנו על פוליטיקה. מקומית כמובן. על התעלולים
של חיימוביץ, על חוסר היושר שלו, על הנזקים שהוא גורם לקופת
המועצה ועל היחס המשפיל שהוא מפגין מול התושבים. אמר לי שחסר
שם אדם כמוני ואני בפעם הראשונה חשבתי לעצמי "כמה טוב שאני לא
שם". השחיה בביצה העכורה וכפויית הטובה נראתה לי פתאום כה
רחוקה ודוחה. כל כך אהבתי את אברומק. כמעט חמישים שנה אנחנו
יחד, במלוא משמעות המילה. הם עזבו את הקיבוץ חצי שנה לפנינו
ואנחנו הצטרפנו אליהם למושבה. תחילה בשיכון יבנאי דירה על יד
דירה ואחר כך הם אצל שמואלי ואנחנו אצל אקשטיין. אחרי מלחמת
השחרור, קיבלנו הלוואות לחיילים משוחררים. בנינו את הבתים שלנו
כמו שני תאומים זהים - זה לצד זה. ילדינו גדלו יחד כמו במשפחה
גדולה. מעולם לא הכזיב, היה לצידי תמיד רע שתקן וחכם. משמש לי
כראי בוחן ותומך נלהב בכל פעולותי.

כשהלך חטפתי עוד תנומה קלה, עד ששיעול מחריד העיר אותי. פתאום
הרגשתי לחץ נורא בחזה ולא יכולתי לנשום. אנדה התקשרה לד"ר גבע
ושמעתי אותו אומר לה דרך הטלפון שתזמין אמבולנס. הודיעה גם
לשימי. האמבולנס הגיע בדיוק כששימי נכנס. הם נתנו לי איזה כדור
והעבירו אותי לאלונקה והורידו אותה במדרגות. שמעתי את האמבולנס
צופר כל הדרך עד לבית חולים לניאדו. שימי  הגיע עם הרכב שלו.
בית החולים הקטן היה כמעט ריק. היתה שם רק רופאה עם פנים טובות
ועצובות שקיבלה אותי בחדר מיון והכניסה אותי לחדר עם חלונות
שקופים מכוסים בוילונות לבנים.

היא שמה לי על הראש מסכת חמצן והרגשתי הקלה מסויימת. "אני
מצטערת, אבל צריכים להכניס לך קטטר" אמרה הרופאה בקול רך. שימי
החזיק לי את היד. "תצטרך לחכות בחוץ" אמרה לו והוא יצא. כמעט
לא הרגשתי כאב.
פתאום התמלא החדר אור. אמא עמדה שם על המדרגות, צמתה מגולגלת,
קטנת קומה ופניה זוהרות. חיוך נפלא על שפתיה והיא פושטת את
ידיה אלי. על ידה עמדה רגינה כמו בת שתים עשרה בשיערה הפזור
ארוך עד הישבן ובעיניים בורקות.

"אני בא" אמרתי ויצאה לי מין אנחה כזו.



שימי עמד בחדר המיון. הרופאה יצאה מהחדר השקוף עם הוילונות
הלבנים, הביטה בו בעיניים מלוכסנות ואמרה: "מצטערת, ניסיתי
לעשות כל מה שאפשר". הוא היה בטוח שראה דמעות יורדות מעיניה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שפיכה
מוקדמת!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/11/12 6:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה