[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
סייד - מתחשבן בלי חשבון

תחילה גילוי נאות:- אני ניגש לכתיבת התרשמות על ספרו החדש של
סייד קשוע מבלי שקראתי את ספריו האחרים. גם איני צופה בתוכניות
הטלוויזיה שהוא נוטל בהן חלק. הכרותי הקודמת עם יצירותיו של
סייד קשוע - מרוכזת כולה - בקריאה לסרוגין של הטור השבועי שלו
בעיתון "הארץ". מקריאה זו למדתי על הנשק הסודי שלו - היכולת
לצחוק על חשבון עצמו ובדרך לגרוף גם את כל האחרים. סייד קשוע
דרך הטור השבועי הוא פיליטוניסט חד קולמוס שהעורך הציב זמנית,
במשבצת הריקה שהשאיר לנו אפריים קישון המנוח.

המטרה שהצבתי לעצמי,  בכתיבת מאמר קצר זה, היתה למצוא את שורשי
ההומור של סייד קשוע ולאבחן את סגנונו. חשבתי שהרומן החדש שלו
"גוף שני יחיד" יתאים למטרה זו ואני חוזר  - לא קראתי את ספריו
האחרים.

סייד קשוע, אינו זקוק לאוצר מילים עשיר, כדי לכתוב. הראיה
האנליטית המופלאה שלו מצליחה להתעלם מן הדעות הקדומות המזינות
אותנו בשפע ולמוטט במילים קצרות המוטחות כאיבחת גרזן - את
הסטראוטיפים של הערבי ושל היהודי היושבים בארץ.

דעות קדומות - מרפדות את רביצתנו במגדל השמרנות. מבודדות אותנו
מסביבה מאיימת ומחממות את ישבנינו בביתנו - מבצרנו הנעים
והנוח, גם כאשר סביבתנו החיצונית עולה בלהבות.

ה"אני" של קבוצה אתנית, הוא המצאה וירטואלית והוא מקבל את כוחו
דווקא מאנרגית האנטי של הקבוצה שניצבת מולו. לדוגמא:- אם אני
משתייך לקבוצה אתנית כלשהי - ספק, אם יש לקבוצה שלי - "אגו
קבוצתי", אולם אין ספק, שהוא נוצר על ידי קבוצה מנוגדת שמרכיבה
את קוויה של המפלצת הנוראית שהיא הקבוצה שלי. נוצר ומיד בועט.

גיבורי הספר, הם אינדיבידואלים בודדים בשתי החברות היהודית
והערבית על גווניה. המחבר משתדל להציגם כדמויות דרמטיות לא
גרוטסקיות, אבל בתיאוריו האירוניים החודרים, הוא הופך כל אבן
של צביעות חברתית וחיציו פוגעות בכל מוסכמה, כולל באורח החיים
הניהיליסטי השבע, שמקיימים חלק מגיבוריו. לא השתחררתי מתחושה,
שלכל אחד מהם יש נגיעה אוטוביוגרפית לפיסה מחייו של המחבר.
הגיבורים מוצגים כאן, מנקודת השקפה של המחבר המתבונן בהם
מלמעלה כאילו היו תיאטרון בובות. הוא מקנה להם אמינות
ואובייקטיביות של גיבורי דרמה.  כשמפשיטים אותם ממעטה המוסכמות
- כשהם מנוקים מההשפעה הסביבתית - הם דומים זה לזה להפליא
(היהודי והערבי) - ולהפתעתנו מסוגלים אף ליצור גשר הידברות
ביניהם, גם כאשר הרקע שעליו צמחו שונה לחלוטין. סייד קשוע לא
מתבייש לעשות חשבון גם עם בני עמו המצליחים. עם אותם ערבים
ישראלים שאוחזים במקצועות אקדמאים מבוקשים והם "גולים בתוך
ארצם". אחת הדמויות בספר, היא עורך הדין הפליליסט המצליח,
טיפוס שהשיקולים לרכוש את מכונית המרצדס שלו נובעים מצורך לא
רציונאלי להתנשא מעל יריבו המקצועי. את מזכירתו הוא מעסיק רק
בשל היותה בת של בכיר בפתח  - כדי להשיג לגיטימציה בעיר
המזרחית. הוא ואשתו משתייכים לחוג נוצץ של אקדמאים ערבים
שמקיימים אורך חיים ראוותני ושאפתני, מתרחקים מהמטבח הביתי
המסורתי ובזים לאלה שמתחתיהם - לקוחותיהם וחבריהם הכפריים שלא
זכו להשכלה דומה. התיאור האליטיסטי כל כך נוקב וכל כך ריאלי,
אבל  אינו מעורר צחוק. אם הוא יעיר משהו, זו תהיה טינתו - של
מי שיזהה את עצמו עם דמויות הגיבורים.

כך, בנקודות החיכוך הרבות שנמצאות בירושליים, זו שחוברה לה...
- מפוצלת ומחוברת, אבל לא בזירה השניה - בכפרים הערביים
שסגורים להשפעות המודרנה. לא בעיירה טירה - זו שיש בה מזרחית
ומערבית ויהודים וערבים. רק בירושלים - נוצרים קשרים שלא
יכולים להיווצר במקומות אחרים.

לנו כקוראים, מתגלה שכאשר ניתן ליצור קשר בין אישי - נקי
מהשפעות סביבתיות - הוא יכול להיות חזק ומאריך ימים.

החיצים השלוחים של סייד קשוע, פוגעים בעוצמה רבה, גם כשהוא
טועה. לדוגמא כאשר הוא חושב שדווקא בלשכות רווחה המשרתים
אוכלוסיות ערביות ושבהן עובדים ערבים - הם מתבטלים ואינו יודע
שנגע זה מתאים לחתך רחב יותר של אוכלוסיית העובדים הציבוריים -
ללא הבדל גזע.

סייד קשוע, נטש לרגע את הסאטירה ככלי ניגוח חברתי והוא עובר
לכתיבת רומן בסגנון מפשיט ריאלי וכואב שפוגע בעוצמה הרבה יותר
מחיצים משוחים באירוניה. מסתבר שהוא מעריך - שגם הקהל שלו עלה
בדרגה ויכול להבין את הזרם התת קרקעי העובר בתחתית הרומן.

זכה סייד קשוע להיות מוקע גם על ידי גורמים בחברה הערבית וגם
על ידי גורמים בחברה היהודית. הוא מוחרם על ידי קאדים בעיירת
מולדתו ומוכרז כשמאלני קיצוני בחוגי היהודים. זכות זו לבדה,
היא אות כבוד ומדליה לסופר ישראלי ראשון ממוצא ערבי (תקנו אותי
אם אני טועה).
‏‏ מבחינת התוכן, צפונות בו הפתעות, לכן לא אקלקל לקוראים
שמתכננים לקרוא את הספר, רק מספר מילים. מדובר פה בפנטסיה בלתי
אפשרית שמתגשמת בדרך של צירוף מקרים. תשוקה עזה של אדם להחליף
את זהותו, להשיל את עורו ולהתכחש לעברו.

צר לי לספר לכם, שלא מצאתי בספר עקבות של הומור. אירוניה, כן,
ציניות בשפע ושנאת אדם. כשהערבים זוכים בה למנה גדושה - הרבה
יותר מהיהודים, שאף הם מתוארים בספר ללא כחל ושרק. אני שואל את
עצמי "אז למה לא צחקת?" אולי מפני שהתיאורים הם ריאליסטים עד
אימה. יותר מעוררי איבה מאשר צחוק.

יש בספר גם פגמים, שאתה מזהה בתיאורי הדמויות. כמו - חוסר הבנה
למשמעות האהבה. אהבה לילדים, אהבה להורים. עורך הדין הפליליסט,
מתייחס לילדיו - כמו אל מיטרד הכרחי ולא כמו אל בני אדם
קרובים. הסטודנט מטירה, שמתייחס לאמו בחוסר אהבה עד איבה.

לצערי, לא הצלחתי למלא את השליחות שביקשתי ליטול על עצמי -
הומור לא מצאתי. מצאתי פאזל של דמויות שמערכת היחסים ביניהן
אמנם נפתרת בתרשים הבסיסי, אבל כשהדמויות קורמות בשר ספרותי,
מתגלה חוסר העקביות של המספר במתן עומק לדמויות וביכולת להחזיק
מתח עלילתי עד סוף הסיפור.

כשאתה צופה בחיים מנקודה ארכימדית, הם נראים לך עלובים ולא
חשוב אם אתה עורך דין או אקדמאי עשיר מהחוץ הנוצץ, או סטודנט
עני שלומד על מלגה ומרוויח פרוטות מעבודת דחק. ובגלל שהחומרנות
כל כך מנוולת, אין טעם בסאטירה עם שאיפות תיקון חסרות תוחלת.
עדיף לקפוץ על העגלה הנוסעת, להאבק על מקום טוב - הטוב ביותר
אם אפשר, ולההנות ממשמני הארץ.

לא הצלחתי להבין מדוע הרומן נגמר בקול ענות חלושה על אף שכל
התעלומות שמקשרות בין הגיבורים בו נפתרות בהצלחה. אולי זה בגלל
שהרומן מיועד להפוך לסרט. ככזה, יש בו מספיק חומר נפץ חברתי
להעיף כפר שלם לשמיים ואולי אף יותר.

לסיום, אביא ציטוט מתוך נהמת ליבו של הגיבור הסטודנט מטירה
שבשל בעיות של נקמת דם נאלץ לגלות עם אמו האלמנה ולגדול
בג'לג'וליה שבה סבל מניכור ומהתעללות חבריו. וכך הוא מקלל
אותם:-
"אפסים מטומטמים, אילו רק הייתם יודעים את מה שאני יודע. אילו
רק הייתם מבינים כיצד אתם נראים בעיני האנשים שגרים מחוץ
לחורים שבהם אתם חיים. אילו רק הייתם תופסים כמה עלובים החיים
שלכם שבהם אתם גאים כל כך. אם הייתה לכם טיפת מודעות למעמד
שלכם, הייתם מתביישים לצאת מהבית. פסגת ההצלחה שלכם היא להיות
מנהלי אתרי בנייה או לרצות את הלקוחות היהודים. אתם מעוררים בי
חמלה, אתם והמכוניות הגדולות שלכם והבתים המרווחים שבניתם.
לעולם לא תצליחו לחמוק מהמלכודת שלתוכה נולדתם, איש מכם לעולם
לא ירחיק מעבר לגבולות הכפר שלו, ששורטטו מראש בידי אחרים.
ובעיקר אתם, הגברים, נדמה לכם שאתם גברים שבגברים, לא מפחדים
מדבר, שאתם יכולים להרעים בקולכם על שכונה שלמה. אתם תמצית
הזבל האנושי. תמשיכו להסתובב עם כלי הנשק שלכם, תרקדו בחזה
נפוח את דבקת החתונות שלכם, תתחתנו עם נשים בתולות שידעו לשמור
על כבודכם ויחזקו את אשליית הגבריות שלכם. אני יודע דברים שאתם
לעולם לא תדעו, אני מכיר עולמות שלעולם לא תכירו. אני נכנס
למחוזות שבהם אתם והילדים שלכם לעולם תהיו לא רצויים. כן אני
הבן של הזונה שלכם, אני בז לכם, לועג לכם בפרצוף. רק אני יודע
כמה בדיוק אתם שווים."
(שם עמ' 252).
הנאום האישי ובוטה כל כך, הוא האמירה החזקה ביותר של הספר ואין
לי כל ספק שהמספר, בחר בסטודנט, כדי לומר דברים שהוא עצמו דוגל
בהם.

יהיו שיגידו שזו יריקה לבאר שאת מימיה שתית. אחרים יטענו שאלו
פסוקי שטן. לי אין ספק - המהומה שאחרי הספר הזה, או הסרט שיבוא
בעקבותיו, טרם החלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"בחיים שלי היו
שני קטעים
משמחים כשנולדתי
וכשמתתי.

באמצע סתם חייתי
והיה משעמם..."

זה שאינו יודע
לשאול באימרת
סיכום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/4/11 12:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה