אמא אמרה לי: "תתכונני. ביום ששי, את הולכת איתי לקונצרט של
הפילהרמונית".
עוד פעם הבריז לה היפיוף התורן שלה, אז היא מתחפרת עלי.
"מה פתאום אמא" אמרתי, "יש לי בחינה במתמטיקה".
"אני אשלח פתק למחנכת שלך וישחררו אותך". היא אומרת... "לא
יזיק לך לתפוש קצת תרבות - זה גם לימודים וחוץ מזה - זה לא סתם
קונצרט. מתארחת בו הכנרת היפנית שכל כך התעניינת בה".
"מה???" קראתי - "את מתכוונת למיוקו קמיו?".

אמא הנהנה בחיוך. מה אני אגיד לכם. מיוקו קמיו היא קליברית
בקנה מידה עצום. היא ניגנה כבר מגיל 10 ויש לה איכויות בלתי
מוסברות - של נגן בוגר. היום היא בת 23 ולראות אותה זו ממש
חובה. הסתערתי על אמא בחיבוקים ונשיקות. לא קל להיות ילדה
שלומדת לנגן על כינור. חלק גדול מהחיים היפים שיכלו להיות לי
מתבזבז על אטיודים ותרגילים אינסופיים, שמיבשים את המוח
ומזרימים לי מחשבות אנטי - כל הזמן.

אתמול סימס לי אלעד הצעת חברות. בינתיים לא עניתי, גם לא ישנתי
כל הלילה. בבוקר הבנתי שאין לזה שום סיכוי אלא אם אוותר על
הנגינה. וזה - במבנה המשפחתי העדין שלי - לא בא בחשבון.

אמא שלי מנגנת על קלווינלה בגני ילדים ואבא שלי שפרח לו יום
אחד והתנדף, היה כנר. אחותו שנשארה מאחוריו, היא המורה שלי.
היא מאמינה שבלי תרגילים אי אפשר להגיע לשום מקום. כמעט 5 שעות
כל יום אני נאלצת לתרגל את אצבעותי בפריטה ובהחזקת הקשת.

הקונצרט התקיים ב"היכל התרבות" המיושן של תל אביב. מי שלא היה
שם, חייב לבוא לפחות פעם אחת. הקהל שזורם מורכב מזקנים
מצחיקים. רובם זוגות - שממלאים את 2,750 המקומות במהירות רבה
ומפתיעה למדי. בתור אחת שהגיעה לשם בפעם הראשונה, התרשמתי מאד
מהמעבר המדהים - בין רעש קשקושים למחיאות כפיים סוערות
ולהשתתקות אילמת של כל הפיות באולם מיד כשהחלה הכריזה לדבר.

ואז קרה דבר מוזר ומצחיק(תלוי למי). הכרוז אמר "אנו מבקשים
מהקהל לא להשתעל במהלך המופע..." מיד נשמע רעש כחכוח המוני
שנמשך כחצי דקה, מיד אחר כך השתתקו כולם והתזמורת עלתה על הבמה
ורעש חדש ומותח של כיוון כלים, נישא באויר האולם ואחר כך נדם.
נכנסו המנצח ומיוקו קמיו והקהל הריע ומחא כפיים.

שקט השתרר באולם. המנצח נעמד על פודיום קטן והרים את ידיו
ןמיוקו נעמדה משמאל לו מחזיקה את כינורה בכוננות. המוזיקה פרצה
בפתאומיות שואבת ונושאת אותי למרחקים. משהו נפלא נוצר שם
מהחיכוך של המנגנים בכלי הנגינה ומההתלהבות של מיוקו המתנודדת
עם כינורה.

בעוד אני מתמוגגת ונשאת על גלי המוזיקה, הרגשתי פתאום, איך
עולה בגרוני עקצוץ שהלך והתחזק, הלך והתחזק... ניסיתי להתאפק
בכל כוחי, אבל השיעול התפרץ החוצה בדיוק כשהתחיל הקונצרט.
הרגשתי שאני נשרפת תחת חיצי המבטים של שכני למושבים שננעצו בי
ללא רחם. אמא לחצה את ידי בחוזקה ואני לפתתי בידי השניה את
גרוני והתפתלתי במושב, מנסה לצמצם את עצמי לגרגר אפונה קטן, אך
מאום לא עזר. מלחמה נואשת פרצה בין גרוני המתייסר ומשתחרר
קצובות, לבין האנשים בקהל. כשמיוקו קמיו מנסה לשווא להתעלות על
הרעשים ושיעולי המנסר קורע את הדומיה בצרידים צורמים.

לא אלאה אותכם בהמשך הקונצרט, בסיומו וב"מחמאות" שקיבלתי מאמא
המיואשת מביתה חסרת התרבות.
לעולם לא אבין, מדוע היה הכרוז צריך לתת הודעה כל כך מגרה.