נקודת שבר. שברים, רסיסים, חתיכות, חלקים של נקודות.
נפלה בתוכי אבן יום אחד.
ומאז הכניסות והיציאות הן יותר בהירות. יותר פתוחות.
אני רוצה לכתוב על הכול, ללכוד אותו ברשת, לצוד אותו על גבי
רשמים של דיו שחור במחברת.
אני רוצה לזכור את המשפטים שחלפו בראשי בימים האחרונים
והסימנים שסימנתי, והרעיונות והמסקנות והשאלות והתחושות
והרגשות שחיכיתי לפרוק על הדף ולהמחיש ולפסל בהם צורות.
אני רוצה ליצוק את הדמעות המלוחות שלי דרך שפכטל, דרך צינור,
דרך קש אל תוך העט.
אני רוצה את הגעגוע, אני רוצה את ההכלה, את החיבוק, את
הביטחון.
אני חושבת על סודות.
ועוצמת עיניים.
רוצה לצייר עם צבעים משהו שמבטא את זה
עצב עמוק
תעתועים, בריחות
פרידה
לומדת על דיוק, ולומדת ללמוד על. דיוק. זה מדויק.
רושמת מילה אחת לבד בכתיב חסר
וחושבת שזאת, אמנות זוהי
לא המילה כמו הרגע ביני לביני ובו
המחשבה מציתה גפרור
רעד עובר בי לנוכח המראה הנכון והמדויק של
שלכת
ענבים
ספסל
המינימליזם הזה מצליח לרגש אותי
כי הוא קולע
צמות מהשלשה, אפילו
מהחצי
לכאורה מדובר בשטויות
אך לאמתו של דבר זהו פורקן עצום
של מטענים טעונים ונטענים
במילה בודדה בדרך כלל
שלבדה מסמלת, מסמנת, מותירה
רושם