מישהו מקשיב לנו. אני חושדת.
או מסרבת להודות בכך,
אבל תמיד ברגעים הכי מדויקים קורים לי הצירופים הכי מושלמים.
אני פוערת את פי ומאיצה את הדופק, כמעט בהתמכרות מובהקת
מתיישבת על קצה המיטה ופורשת את כפות ידיי לצידי
או נשארת לעמוד
בולעת את הרוק ומטביעה את החשדות העמוקים
באותו משהו בלתי ברור, בלתי ידוע, כתם מעומעם,
נסתר, מרצד, ערמומי ובעל חוש הומור מפותח כל כך
בולעת ומטביעה, מטביעה ובולעת את ההשערות והחשדות,
חונקת ושורפת את השמות האומללים
דבר כזה, לא צריך לקרוא לו, לכנות אותו
ראוי שיישאר ללא שם.
אותו ספק צובע את החלל בחוסר הודאות הנפלא,
וכמו לוכד את השאלות בתהום אפלה של שכחה.
אני נשארת לעמוד
או מתיישבת
מתענגת על כל פיסת שנייה של חוסר הבנה מוחלטת
ועל חוסר היכולת להסביר באופן מתקבל על הדעת
את שזה עתה התרחש. |
