ממה כל כך הופתעת, אהובתי?
שככה קמת והלכת, המומה מהתנהגותי.
לא היית צריכה חמש שנים כדי להכיר אותי -
מספיקה הייתה לך רק פעם אחת לראות אותי חותך סלט:

אני מגלח את קליפת המלפפון מגופו, כמו הייתי מחליק בגילופין
מוגלה מעורי.
אחר כך חותך
דק-דק.

עוקר את הצהוב מלב העגבנייה, כפולה קרצייה מגופו של כלבי.
אחר כך חותך
דק-דק.

לבצל אני מוריד את שתי השכבות הראשונות, ולפעמים שלוש...
העיקר שיישאר לי רק הלובן הבצלצלי הזהוב, שום סימן לאדמה!
אחר כך חותך
דק-דק.

בפטרוזיליה אינני מקמץ, הירוק הוא הכחול / לבן שלי.
אני לוקח זר פטרוזיליה לידיי,
מכופף ושואל: "פטרוזיליה, פטרוזיליה,מי הכי יפה בעולם? "
אינני חדל עד שהפטרוזיליה משיבה: "אתה, אתה נסיך... "
אחר כך חותך
דק-דק.

(במהלך היחסים שלי איתך הבנתי שגם ירקות הם בני אדם
וביטויים כגון "לדבר אל הקירות", כבר לא מדברים אליי, בזכותך
נקבעו סטנדרטים חדשים למושג - אטימות)

את החסה אני קורע עם הידיים, כמו שמורידים מחבלים בשטח.
הסכין הורס את הויטמינים של החסה.
את הלימון אני סוחט שמיציו יטפטפו דרך ידיי אל תוך הקערה
שמתחתיי.
ברווח שבין ידיי לתפזורת הירקות, אני מתקין מסננת, שום גרגר
לימון לא יסתנן.
אחר כך, מטפטף פקק שמן זית ומפזר מלח גס, ואז מנקה אחרי.

האדם הבא שייכנס למטבח לעולם לא יידע שלפני רגע ממש, חתכו פה
יער שלם.

יא' כלבה! מה את בוכה?! ממה את כל כך מופתעת?!
5 שנים היית צריכה כדי להכיר אותי?!
הייתה מספיקה לך פעם אחת לראות אותי חותך סלט.
חזרי לגבר שלבך בחר! חזרי לסלט שכול כך אהבת!
כולם בוכים מהבצל, לא רק את.
רק עיוורים לא בוכים מהבצל,
(לא בגלל העיניים, אלא, משום שהם לא חותכים סלט)