שוב עייפה, שוב מתכסה באותה השמיכה.
שוב מנסה, שוב טובעת באותה התחושה.
שוב מילים חדות פוגעות בדיוק איפה שאמור לכאוב.
שוב שיר חסר תכלית יוצר את עצמו על דף.
שוב כאב חד כאילו שברו לך את הצלעות,
כאילו לקחו את האוויר לנשימה,
כאילו תלשו את ליבך, ומעכו את הנשמה.
כאילו אין יותר עתיד ואתמול כבר לא חשוב.
שוב אותה המלחמה, מלחמת הישרדות מסריחה.
ומתחת לכל המסיכות, נשארת אותה הילדה.
לא מתבגרת, לא משתנה, רק מתייאשת קצת, עייפה.
העייפות שלא נגמרת, שלא תעזוב לעולם.
ואת רק מקווה להמשיך הלאה, ואולי בהמשך יהיה קל יותר.
אבל בינתיים אל תדבר. אתה ואני...
ועכשיו רק אני, ומחר אולי גם זה לא יישאר.
אני מכירה את הכאב, אני יודעת מה אתה מרגיש.
אבל אתה לא נותן, לא מחבק בחזרה.
וכשהפעם זאת אני שמתפתלת על הרצפה, אתה נעלם פתאום.
נעלם כמו תמיד, כי חציתי את הגבול, וזה כבר יותר מדי.
נעלם כי אני יותר מדי בשבילך...
ופעם, "יותר מדי" היה דבר טוב, הייתה לו משמעות אחרת.
אבל אנחנו כבר לא ביחד, אנחנו גוססים ומתפצלים.
והביחד נרקב. ואני כבר לא רצה אחריך,
לא מחכה לתשובה, לא מחכה לסיבות שלך.
לא מחכה יותר לך.