שם מטבע במכונה,
בוחר שיר,
נופל אל הכיסא,
טוב שיש משענת.

וגם בירה,
צ'כית
וגרמניה,
הבירה והבחורה,
לפי סדר החשיבות,
וגם היום אני יודע שאי אפשר ממש לסמוך עליהם.
בכל זאת, לא שוכחים כל כך מהר.
אבל גם עלינו אני לא ממש סומך.
אפילו לא עליי,
בכל זאת,  מי פגע בי יותר ממני?
אז נותן סיבוב או שניים,
באוטו ובבחורה,
לא לפי סדר החשיבות,
ורק בגלל שהרכב שכור,
אבל בעצם גם הוא גרמני, אז זה לא ממש משנה.
משום מה גם היא מרגישה לי מושכרת.
כנראה כי החיבור בינינו ארעי כל כך,
ומשהו לא מרגיש לי אמיתי.
אבל איזה חיבור הוא לא ארעי בעצם?
וכולנו חיים כאן על זמן שאול,
טוב אבל זה סתם בלבול ביצים קוסמי.
אז אולי זה אני?
מתי הרגשתי חיבור אמיתי בפעם האחרונה?
ולא שלא הרגשתי אף פעם.
היה כזה, אני אפילו זוכר את הריח האביבי הזה.
את הלילות הארוכים,
והבקרים המתוקים.
החיים נותנים בנו סימנים לא רק בקמטים או בשיער המאפיר.
גם הנשמה שלנו מתקמטת, מתקשחת.
מתרגלים ללבד,
ואולי אפילו מפחדים מכל דבר אחר באיזשהוא שלב,
כי כל דבר אחר דורש ויתור על המוכר,
ויתור על הרגלים ישנים,
ובעיקר שיקוף של חוסרים שלנו שכבר התרגלנו לא להביט לכיוונם.

אז אני מרפרף פתאום על צווארה של אינגריד,
ומלטף את מחלפות ראשה הצהובות.
השיניים הצחורות שלה נגלות בין חיוכה התמים.
השנים הארוכות המפרידות בינינו מתכווצות כמו רוצות להיעלם.
פתאום הכל נראה יפה יותר,
גשר של שלווה מחבר בין איי נפשי.
חום של תקווה מתפשט בתוך חדרי ליבי.
ואולי זה רק צ'כיה שמשקה אותי כבר כוס חמישית של בירה בלילה
קר של חורף שני שלי בגלגולה הנאור לכאורה של מינכן.