יש את הסרטים המצוירים הללו,
שהם בכלל לא סרטים מצוירים,
רק סצנות אנימציה קטנות,
כאלו שמצוירות עם גוש פחם והן הרבה יותר אימפרסיוניסטיות מאשר
ריאליסטיות.
שביל שחור,
הנמתח עד לאופק.
שמש שחורה,
שוקעת מעל ים שחור.
בלון שחור,
בידה של ילדה שחורה.
שביל שחור,
עם ילדה מתרחקת.
וזה מתבטא בבלילה אחת ענקית של רגשות,
עם עצב ועם בדידות,
עם רחמים ועם ייאוש,
עם החמצה ועם אכזבה, נבטים קטנים של כעס וזעם רוצים להתפרץ
מתוכי ואין לי איך לשחררם.
יש את הצילומים המונו-כרומים של העץ,
שהוא בכלל לא עיקר התצלום,
הוא רק תפאורה צדדית,
לפגר של תאו, או חיה אחרת נרקבת בחדות כל כך גבוה שאפשר לראות
את התולעים הלבנות.
עץ אחד זקן ובודד,
הוא תופס את העין ראשון,
אח"כ רואים את השמים הריקים.
האדמה צחיחה ולוהטת,
ואז רואים את העורב השחור,
עוקבים אחר מבטו לא מבחינים עדיין.
ואז נופל האסימון,
יש פה פגר מסריח,
הוא מרכז התמונה.
ובהתחלה אני רואה את עצמי מוטל שם והרגשות שוב עולים ומצפים
אותי בבדידות, באכזבה, בגועל, ברחמים, בייאוש, באכזבה, בצער
ובעצבות. הצמרמורת מתחזקת ואני לא יכול להתיק את עיני מן
התצלום. ואז הזעם והכעס מתחילים לבצבץ כמו התולעים הלבנות מעל
כל ערמת הגועל הזאת שאני קורא לה עצמי.
ואז הולדן מתעצבן,
בתרגום גרוע הוא מקלל בלי סוף,
אבל זו הריאליסטיות של התמונה,
החדות של השפה,
שמעוררים בי פלצות.
ואז ג'ונתן לווינגסטון מאבד,
את חייו בצלילה אחת חדה מדי,
והאכזבה והייאוש זוקפות,
את ראשן.
ויש עוד המון קטעים כתובים כאלו, בשירה וסיפורת שהלוואי והייתי
מסוגל לבטא את כל הרגשות הללו, שהולכים ומצטברים בתוכי, אבל
אני לא יודע איך לצייר בפניכם את שולחן העץ הכבד בפינה של חדר
חשוך, אני לא יודע להפיק מהמצלמה שלי תמונות של עשן מסתלסל,
אופף וחונק את החדר המואר בקושי. איני יכול לבט במילים את
צלילותו של הוויסקי בכוס הרחבה,
את המבט המושפל ואת השעות שכבר אינן מתחלפות בשעון הישן. |