בהחלט עניין אותי כשכתבת על שאבא שלך עלה לשמים, האמת היא שזו
בעיה מבחינתי כיום. ספגתי מותו של אבי בגיל 10 וחצי, מותה של
אמי לפני 16 שנים לערך, מותם של 3 הדודים היחידים שהיו לי
בשנות ה 70 וה 80 מותה של כל משפחות אבי 6 ילדים ומשפחתה של
אמי במלחמת העולם השנייה... לאט-לאט מצאתי עצמי מחפש דרכי
מדיטאציה ויוגה כדי להבין את המוות. אחרת, ממה שמבינה היהדות
או האיסלאם או הנצרות, והתחברתי כבר בגיל 17 להודו עד הנסיעה
האחרונה שלי בשנה שעברה... והאמירות שלי על המוות שונות מרבים.
עלי להיות זהיר, כדי לא לפגוע.
אשתי נפטרה מסרטן לפני 3 שנים בכיתי המון. בכיתי לפני המוות
שלה. נפרדנו לפני המוות. ביקשה להשמיע בהלוויה - מוסיקה שהיא
בחרה. השמעתי. זמרות אופרה באו לשיר לה, אנשים הקריאו שירה
וסיפורת, סיפורים אישיים, במקום תפילות של מסורת יהודיות או
מוסלמית או נוצרית.
איש לא בכה, פרט לדרוזית, המורה לצרפתית מדליית אל כרמל (אצלם
נשים לא משתתפות בהלוויות ולא בוכות, כי אסור לבכות אצל
הדרוזים, כי מי שבוכה פוגם בגלגול החיים הבא של הילד שעומד
להיוולד במשפחתו החדשה), (בשביל זה צריך להאמין בגילגול
נשמות... את מאמינה?)
קיבלתי אתמול מכתב מהודו, מחברים צרפתים שנוסעים לשם באופן
קבוע. והם כתבו לי שה 6 בינואר 2009 הוא יום ההולדת להולדתה של
מרטין אשתי בשמים...
את מבינה, אינני מכיר אותך, אינני יודע גם איך תגיבי לדברי
אלה, אבל כתבתי מתוך אמון ענק בתבונה שלך, מתוך ההיכרות הקצרה
שלנו... וגם אם תעזבי אותי אחרי זה, אחרי דברים שאני חושב
באמת, לא נורא, לפחות אמרתי את האמת שלי.
13.1.2009 |