לפעמים אני תוהה, מה היה קורה,
אם העולם יכול היה לדבר
מה הוא יאמר? מה הוא עבר?
האם הוא אויב או חבר?
הים היה אדיש, כי הוא בכלל לא מרגיש,
את הצרות שמתחוללות על פניו
אך מדי פעם כל שנה היה אומר:
"בבקשה, תעזבו אותי, אני מתקלח עכשיו"
העצים היו שותקים,
כי הם בכלל לא יודעים,
את הדברים שעוברים על חבריהם
כי ייעלנו את השיטה, לעקור בלי הבחנה,
את כל מי שבריא להלחם
הנהרות כה צעירים, הם פה רק מספר שנים,
הם יחשבו שככה היקום
וממילא במהרה, הם יסיימו ת'עבודה,
אז אין סיבה שהמחתרת תקום
לעומת זאת הסלעים, כבר חוו המון שנים,
וישקעו בנוסטלגיה מתוקה
ידברו על העבר, היום הטוב שכבר נגמר,
וימשיכו תהליך של הדחה
השמיים במרום, ישקעו לתוך חלום,
ויביטו הרחק אל החלל
אין להם טעם לדברים,
שהם כל כך אנושיים, כמו מוות מחלות ובכלל
והקרח הלבן, נס מאיתנו כבר מזמן
אין לו שום עניין להתערב
גלמודי וכה בודד, רק רוצה להתייחד,
כי מזמן מזמן קפא לו כבר הלב
נשארה רק אדמה, בודדה ובוכייה,
הבטון לא נותן לה לנשום
היא ניסתה להרעיש,
לשקשק ולהמחיש, אך למי אכפת מאדמה היום?
אז לפעמים אני תוהה,
מה היה קורה, אם העולם יכול היה לדבר
ואולי כבר עכשיו, זהו המצב, אבל אנחנו לא מקשיבים יותר.