הסוף המכוער שלנו בוהה בי מהמראה, היית מצפה שעם כיעור כזה הוא
יתבייש להיראות בציבור.
אנחנו מסתכלים אחד על השני כבר שבועות, בלי להוציא מילה, אבל
המבט העצל והמלגלג שלו עושה לי בחילה מצמררת.
"לא חשבתי שתבוא" אני שוברת את הדממה
הוא מותח את עינו העצלה מטה באמצעות אצבע מיובלת, שבורת ציפורן
"נו באמת" הוא מגחך "את חשבת שיש איזשהו סיכוי שאני לא אגיע?
אלייך?" אני שותקת אבל מסכימה איתו לגמרי.
אני מתחילה להתפתל ולגמגם "אני... אני פשוט... אני דמיינתי
אותך אחרת"
הוא צוחק בפה ריק משיניים אלו שישנן רקובות ומצהיבות מניקוטין,
אני מנסה לצלות אותו במבטים שלי.
"היית אמור להיות יפה ומלנכולי, עדין כזה ונוגה, לא כזה שמחריב
את הכל, לחלוטין"
"ברור שזה מה שחשבת, זה מה שכל המטומטמות חושבות..." אני לא
בדיוק בעמדה למחות "יש מלא התחלות יפות, אבל סופים? מעט
מאוד."
אני מרגישה את הכעס מטפס לי בגרון "אז למה לעזאזל כל ההתחלות
היפות גומרות עם סופים מכוערים?!?"
"אני יודע? כל הנקבות ככה, אוהבות את החארות." הוא מרים יד
לסדר את שאריות השיער המדובללות שלו כך שיכסו את הקרחת, נודף
ממנו ריח של שתן וזיעה שצורב לי את העיניים, הוא נהיה מטושטש
ומעוות יותר ככל שהן דולפות.
אני תוהה למה הוא יגיב יותר טוב לאיומים או לתחינה מעוררת
רחמים, אז אני בוחרת במה שאני תמיד עושה, במה שעשיתי באותו
הלילה "בבקשה אל תבוא יותר..." הקול שלי נסדק ואני שומעת את
עצמי מייבבת, מרגישה את צווארון החולצה שלי נרטב ואת הרגליים
מתקפלות  "בבקשה אל תבוא יותר בחיים. בבקשה תניח לי."
הוא שוב פורץ בצחוק קצר ומחרחר ואני יודעת שכמו אז גם עכשיו
התחינה שלי, הדמעות, לא יעזרו.