אין אף אחד להדריך אותך דרך הפחדים של נפשך. באמצע המדבר
כוכבים שלוחי ידיים, נוצצים כקצה ציפורן המגרדת את האפלה, והם
אינם מגיעים, מסתחררים אי שם בחלל, מנותקים. את מנסה להיאחז
באנשים, אך האנשים טובעים בחלומות הבלהות שלהם עצמם, אפילו
כשחלומות אלו אינם כה מפחידים אותך ואת יכולה למשות אותם מהם,
הם מתעקשים ושוקעים כמו מומיות אילמות. וכך אין אף אחד שיכול
להציל אותך.
את הולכת במדבר, חום גופך מאיים לאייד אותך ביום ומתמוטט לנטוש
אותך בלילה, כזו מאניה דיפרסיה בלי נקודת אמצע. העור שלך
מתבקע, המים כל הזמן חסרים, ואת שואלת את עצמך איזה מין מסע
זה.
ואיפה עכשיו הגבר הזה שיציל אותך? שיסדר הכל, שירפד את המילים
החדות שפצעו אותך, שילמד אותך אמנות הנשק נגד הפחד, ושיבין את
גופך וילמד אותך, סוף-סוף, להבין אותו גם, איה הוא? בשמיים,
ברקיע השביעי, כן הנה חגורת אוריון האוויל, חושש מהעקרב בקצה
השני של מפת הכוכבים. והנה אחד שצועד לידך, מזווית עין מדלג
בין סלעי המדבר כיעל עז קרן, אך בהסתכלות חודרת הוא בודד וסגור
וטובע בביצה העכורה שלו. והנה עוד אחד, ועוד אחד, חולפים עלייך
במעופם הסהרורי עד נעלמים מהעין.
ואת נאנחת ותוהה, האם תהיי אי פעם אישה כאשר מישהו מהם ימצא
אותך, או שימצאו חיית פרא גסה, או גרוע מכך, גופה נרקבת. וכמו
שלאיש אין עירבון לכך, כך אין אף אחד להדריך אותך דרך הפחדים
של נפשך.