סיון וייסוסר / תור |
יודעת כמה תארך הציפייה המתוקה
ועם הזמן אשר עובר בין סבך המחשבות
נדלק לו אור בקצה התור, מציף אצלי תיקוות
הייתי ניצבת ראשונה ונדחקתי לפינה
וכל אלו שדחפו עצמם מולי
הניחו עלי עוד סטירה לבנה
והאור הקטן הרחוק, רק נשאר לי להביט בו ממרחוק
לא יעזרו לי לא בכי, תחינה ואפילו לא צחוק
נשאר רק להמשיך ולחכות ולעמוד בתור
להמשיך ולעמוד בתור
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|