מתוקף סמכותו של צבא הגנה לישראל, נשלחה אלי לפני כארבע שנים
הזמנה. בהתאם לחוק גיוס חובה הנהוג במדינה, אני מחויב להגיע
ביום זה וזה, בשעה זו וזו למקום כזה וכזה. אי התייצבות היא
עברה על החוק ועונשה בצדה.
מילים כדורבנות. במועד הנקוב יצאתי לדרכי, מצויד בעשרים שקל
דמי נסיעה הלוך ושוב לאוטובוס. כיוון הרוח:  שמאלנית נגדית
מכיוון תל אביב. היעד: שחרור מזורז. את שקרה לי בצו הראשון
עצמו אני זוכר בזכות שאלה אחת שנשאלתי בראיון האישי - למי ארצה
להוריש את הכמה גרושים מהצבא במידה שאתגייס ואמצא את עצמי מת?
בחרתי באמא ואבא. התנצלתי מראש בפני שאר קרובי המשפחה האהובים.
זה לא אישי. אני אוהב את כולכם.

באמת שאני אוהב את כולכם. רק את הצבא אף פעם לא אהבתי. הגעתי
לתל השומר ביום שבו מחזור גיוס בדיוק התחייל, וחזיתי בפלאי
התוצרת של בית החרושת - רגע לפני שמיטב בחורי ישראל נשטפים
ונארזים כהלכה ונשלחים לבסיסים ברחבי ישראל ומחוצה לה.
ההתרגשות שאופפת משפחות רבות עם קבלת הצו הראשון של בנם או בתם
התחלפה בבית משפחת בנימין בקריאות "תלך ותעבור את זה לבד כמו
גדול, הכול יהיה בסדר". לא נארזתי, לא נשטפתי, לא נבדקתי.
נשלחתי לחזית הצבאית ללא נשק, ללא אמצעי הגנה. גם בלי סנדוויץ'
גבינה וחסה. מי היו ההורים שהעזו לשלוח את בנם רעב לזירת הקרב
עם הצבא? כיצד אשיג שחרור על בטן ריקה? הבנתי שאם עלי להילחם
בצבא, מוטב שאעשה זאת על בטן מלאה. בקפיטריה של הבקו"ם קניתי
בכעשרה שקלים בורקס גבינה ופחית שתייה. נדמה לי שהמזון היה
מסובסד, וברוח הסיפורים על המזון הצה"לי, לא טעים במיוחד. רוח
הקרב התחלפה בצרבת. מי היו ההורים שהעזו לשלוח את בנם לראיון
אישי עם צרבת? לא אוכל להתרכז  כך, אני עוד עלול לפלוט "תשלחו
אותי ליחידה קרבית". למרות זאת, הצלחתי להוציא מפי את שלוש
המילים "לא רוצה להתגייס", ולמרות זאת נשלחתי למבחנים
פסיכוטכניים על מנת לבדוק את רמת האינטליגנציה שלי. אחד ועוד
אחד זה ארבע, עיוור זה סוג של ציור, ועקומה הוא כינוי לאישה
מכוערת וממש לא קו בגרף.

שלל התשובות היצירתיות הוציא אותי מחויך מהמפעל. כמובן שמיד
התקשרתי לאמא ובישרתי לה, "הצלחתי, זה מאחורי, אני בדרך
הביתה". "אני גאה בך ילד שלי, מחכה לך בבית", היא ענתה בקצרה
ושבה לענייניה.
מיהרתי לתחנה ושלפתי את הארנק בפתח האוטובוס - מחיר הכרטיס אל
רחבי תל-אביב היה 5.20, ואחרי הבורקס והפחית זה גם ההון שהיה
נדמה לי שטמנתי בארנקי. "ילד, עוד שני שקל", אמר הנהג. "חסרים
לי שני שקלים", השבתי לו, אבל זה לא הזיז לו או למישהו מנוסעי
האוטובוס. אף אחד לא הציע להלוות לי שני שקלים. הם עברו על אחד
מעקרונות רוח צה"ל שלא מפקירים פצוע בשטח. בהאג היו עוצרים
מפקדים על דבר כזה.

עדיין תחת כנפי השכינה הלוא היא הציפור הגדולה אמא, שיודעת
תמיד לחבק חזק, וכמובן שמתוך אינסטינקט בסיסי היא היתה הבנאדם
הראשון שצלצלתי אליו במצוקתי. אמא מיד עשתה חשבון בראש. "איפה
הכסף שלך?" "הייתי רעב, קניתי לי משהו קטן לאכול". בן רגע
התברר לי מצבי:  בדד נשארתי במערכה. "אני בעבודה, לא יכולה
לקחת אותך. תסתדר לבד, זאת אחריותך לדאוג לדרך חזרה". נזכרתי
בבוב מארלי, ששר פעם "My feet is my only carriage" והבנתי
שרגלי יהיו האמצעי היחיד שלי לחזור הביתה בשלום - אזור תחנה
מרכזית חדשה בת"א.יצאתי לדרך. המפה מורה שמסלול הטירונות שלי
באותו יום היה 17 ק"מ. אחרי ארבע שעות הליכה, באזור רכבת
השלום, הציפור המחבקת שמה לב לחסרוני בבית והתקשר ולשאול
לשלומי. "איפה אתה? לא תפסת טרמפ?" "לא אמאל'ה, הלכתי ברגל.
אני בדרך", עניתי. היא התקשתה לקנות את הסיפור שלי, ורק כשראתה
את ילד השמנת שלה חוזר הביתה עם גוף מסריח מזיעה וכמיהה
אובססיבית למים, היא האמינה.

את השחרור המיוחל קיבלתי כמה חודשים לאחר מכן, אבל מסלול
הטירונות הפרטי שעברתי היה חוויה שלא אשכח. ה-5.20 שבארנק
הספיקו בקושי לבקבוק מים קטן, באמצע חודש יולי. זה היה מסלול
טירונות אמיתי - מה זה אם לא משמעת מים? יסלח לי הרמטכ"ל,
אתנצל גם בפני המפקדים במסלולי הטירונות השונים. את הטירונות
שלי עברתי כבר בצו הראשון, בפיקודה של אמא שלי שנתנה לי את
השיעור הטוב ביותר על אחריות אישית. הציפור שהשאירה את גוזלה
לנפשו לימדה אותו שצריך להתמודד עם הקשיים המיותרים שהוא מביא
על עצמו, ללא חיבוק מחמם אלא תוך התמודדות עם המציאות והקשיים.
זאת אמא שלי, כך היתה תמיד וכך תהיה. לטוב ולרע, וגם אם זה
קורה לפעמים קצת יותר מאוחר, זה תמיד נגמר בסוף בחיבוק שמאשר
לי בכל פעם מחדש - שלעולם לא אשתכח מלב תחת כנפי השכינה.