[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שנים רבות הייתה מגדה מאכילה חתולים.  מנהג זה הופיע אצלה לפתע
ובלתי קרוא, כעשב שוטה שמגיח מאין לאוויר העולם ומכה במפתיע
שורש באדמת הגינה. אדמתה של מגדה כשדה בור הייתה, חומה, טבעית
ובלתי-מעובדת, משל לחזית של בניין באחת הערים הסתומות המקבלת
את פני המבקר ללא ממטרות, שיחי נוי או גנן ורק תלוליות טבעיות
של עפר שפלה חום-אפור נערמות שם, כאילו השליכו הדיירים יהבם אל
שמים כי ישלחו להם את חן וחסד הטבע ללא התערבות יד אדם.
כשהופיע אותו מנהג אצל מגדה, כעשב בר ויש יאמרו כעשב שוטה, היה
ירוק וחי ומפיג שיממון ולא עמד בה לבה להצמיתו.

הדיירים האחרים בבניין לא ידעו איך להגיב למנהג המגונה
כשהופיע. תחילה, כשהבחינו במעשיה, חשבו שמדובר בפעילות חולפת,
חד-פעמית, מדי פעם, משבר עונתי שעובר, שיגעון של אישה. אחר כך,
כשהבינו שמגדה הפכה את המנהג החדש להרגל, החלו מדברים בעברי
גבה ואוטמים ארשתם בפניה. עם הזמן היו כאלה שאיימו עליה וקיללו
אותה, אחרים דרשו ממנה לקחת את החתולים אליה לסלון ביתה; היו
שהתלוננו בטלפונים למחלקות בעירייה ודרשו שרק לא אצלם בחצר
יהיה המעשה;  בוקר אחד אפילו מצאה שי סודי מונח במדרגות על
מחצלת הכניסה לדירתה, עטוף היטב ובדקדקנות בניילון ובתוכו
קילוגרם וחצי לפחות של נקניקים רקובים שעלה עליהם דוק לבן של
עובש, מתת מנחה בעילום שם לחתולי הרחוב ואולי איום עמוק פשר
בדמות פרוסות חיה מבותרת.

השגרה שלה כך הייתה: קמה מוקדם בבוקר, כמעט לעת הזריחה; טאטאה
והכינה את הבית אל היום החדש ולצלצול שאולי יישמע בדלת; עקבה
מבעד לחלונה אחרי מנקי הרחובות שהגיעו מצוידים בפחים קטנים על
גַּלְגִּלִּים, מטאטא ויעה ארוך; השקיפה על פועלי העירייה
שחדרו למבואות הבתים וגררו משם פחי זבל  החוצה לשפת המדרכה;
הציצה בסתר מעבר לוילון במחטט הקבוע שפתח את מכסי הפחים ונבר
בהם בחיפוש אחרי מציאות ובעקבותיו בחתולים שבאו וקפצו ללועות
הפחים בביקוש אחרי שאריות מזון שבני אדם סלקו לפח מצלחותיהם.
לקראת שמונה בבוקר יצאו מכוניות הדיירים מחניית הבניין בדרכן
לעבודה וכל המעשים האלה הסתיימו. אז, כשפחי האשפה הריקים הושבו
למסתורי הזבל והעיניים המתבוננות והשוקלות נעלמו, ירדה מגדה
החוצה במדרגות, מצוידת בקופסת פלסטיק גדולה מרובעת וכף וניגשה
לפינת הרחוב, שם המתינו לה באורך רוח כמה מהיצורים האומללים
האלה והיא חִלקה להם מזונם מדוד מדוד בכף והסתלקה לביתה.

ומנהגה זה דבק בה והפך לאיבר מאישיותה כחוט צבעוני  שלוב באריג
צנוע והוא התלווה אליה במהלך שני נישואיה הקצרים, במעבר דירות,
כששערה החליף אורכים וצבעים ולאחר שגזרתה התעבתה. גם  כאשר
מצאה לעצמה מקצוע מכניס ובני משפחה לשבתות וחגים עדיין התמידה
במעשיה והתאימה אותם לשעות שהייתה פנויה בהן מעבודה.  ומתמיה
היה הדבר באישה זו, שהיא שקטה ובלתי מתבלטת , שסירבה לקבל על
עצמה דעת הקהילה ולהרכין ראש בפני הביקורת.

פעם אחת, כששבה לדירתה מהמרכול השכונתי, שינתה מנתיבה הקבוע
והאריכה במקצת את הדרך. והיה  יום שמש פז, האוויר מרצד בבועות
סמויות של מרץ כיין תסס ומגדה שידיה לא היו עמוסות בחבילות
חשה כאילו רגליה מרקדות וראשה קליל ותשוקה מתעוררת בה לעשות
אחרת. על כן סטתה  שמאלה מהמדרכה אל  הגינה הישנה שליד הדואר,
חצתה אותה לאורכה כשהיא מתבוננת לצדדים לשולחנות העץ שכעת היו
ריקים מאומנות ומטפלות והחלה עולה במעלה הרחוב הקטן למרום
הגבעה הארוכה, משם תגיע לביתה מעורפו, משמע, טיול קטן להזין את
נשמתה.

כי בחודשים האחרונים חלו שינויים רבים באותו שטח אדמה גבוה
שקרא לה לבוא אליו, רחוב שבשמו הרשמי הופיעה המילה `שדרה` אך
במציאות שכן בחלל ארוך ורחב מרובץ חלוקי אבן ומספר עצי
אקליפטוס רבי-מידות, בעוד שחלקי השדרה הרשומים בעירייה על שמו
היו משוטחים הרחק משם, בעברו השני של הכביש, כך שנוצר בו מעין
שעטנז של שממה וטיפוח כאותה נימפת ים שחציה התחתון דג קר ורטוב
מכוסה קשקשים וסנפירים וחלקה העליון נערה פרועת שיער, יְפַת שד
ומעורטלת.  ברי המזל שקנו שם את חווילותיהם לפני למעלה מעשרים
שנה המתינו לגאולה שתבוא בדמות מרצפות וגינון עירוני ואולי אף
היו ממשיכים לחכות אלמלי התיישבו שם בשכונה אנשים אמידים
ונדבנים ידועי-שם שהרימו תרומה לזיכרון יקיריהם בעולם-האמת
ולחן בית-הכנסת הקטן שהצטנע בקומת מחצית-מרתף בכניסה שפלת-מראה
בעורפו של בית-ספר סתמי לילדות שומרות-מצוות.

ומשבוע לשבוע הופיעו שם מחזות משובבי עין ופאר מתרומם והולך
שלא היו ולא נשמעו כמותם בפינות תל-אביב הנושנות והבלתי
משוכללות. מזרקת אבן חיננית מפכפכת בריח כלור דק בחזית אחת
החווילות, ולמרגלותיה כר דשא ירוק-עד מפלסטיק כהה ונצחי;
בשוליים ומסביב שתולים שיחים רבים ועבותים שיונקים לשדם מהאדמה
ואגודות וקמצים של קני סוף וצמחי נוי בְּפֶרַע מתוכנן,  מדשאות
דשא חי רחבות ונאות, פינות סְבַךְ ובהמשך, קצת במורד, בריבוע
הכיכר הגדול בין הבתים פועמת בריכת מים נעימה, כשניים על שלושה
מידותיה, שנבנתה לרשות הציבור והקהילה ואף ספסלים הציבו לה
סביב לשימוש נערות החן ובחירי ליבן להתבודד יחדיו בבקרים,
כשיימלטו מבית הספר, או עת ירד הליל. על כל אלה ניצב כזקיף לוח
זיכרון עגול מאבן יצוקה מצופה בנציצי קוורץ ועליו מודבקות
אותיות נחושות עבות, לזכר המתים. תרומת הנדבן לא נסתיימה פה
אלא המשיכה ימינה והופיעה מחדש למעלה בדמות מתקן משחקים מרווח
לעוללים וספסלים למנוחה לאימותיהם, ונמצאו שם נדנדות, מגלשות,
קרוסלות קטנות ואפילו ברזיה. את עץ האקליפטוס הוותיק לא עקרו
אלא הקיפו בסורג מסוגנן ושביל מתפתל כבספרי האגדות הוביל בין
עצים צעירים שזה עתה נשתלו בגומותיהם, בין עצי זית שצמחו ללא
אימת הכורת  וערוגות ג`רניום נרחבות מדיפות מור ניחוחות
לבית-הכנסת הקטן שהייתה לו עדנה.

ומגדה החלה עולה לרגל לאותה גבעה, אל ה"צמרת" כפי שמצאה לה
כינוי פרטי, במיוחד בימים שלבה פוער פה כגוזל ואז לוקחה אותו
מגדה לגינה, שם יתרונן, יגדוש וישבע.

אלא שבאותו  יום, שאמור היה להיות מפגש עם הטבע, נקבע שהנה
מגדה זו, יכולה לשמש ליותר מכך. ולכן, עודה יושבת על ספסל ולבה
פתוח לרווחה, נפלה עינה על גור חתולים עלוב, רזה, רובץ ליד אמו
הגרומה, שברור (ומנין לה זאת בעצם) כי חלב אין בְּדַדֶּיהָ
וחולה היא מאוד משום מה.
ולבה לא הניח לה להתעלם מהם. וכך אירע ששנתה ממנהגה הוותיק
וכעת נהגה לצאת כל יום בתום עבודתה עם קופסת הפלסטיק הוותיקה
שלה והכף אל הגינה ההיא ושם להאכיל, לשמור שהגורים היתומים לא
יגוועו ברעב ולצקת מים בקופסאות פלסטיק כדי שלא יצמאו. וכשיצאה
מדדה כבר כמות גם לחיות שליד ביתה.

מגדה הייתה מרוצה מהשינוי בשגרת יומה. הוא נראה לה, באשר שילב
בתוכו פעולות רצויות רבות כגון הליכה יומיומית של רבע שעה הלוך
ורבע שעה חזור כל יום בחיק הטבע, פעילות בריאה לכל הדעות,
והייתה בו גם התרחקות מדיירי הבניין עם העתקת השיגעון שלה (כי
לא ידעה שם אחר לתת לו מלבד זה שהם העניקו לה) למקום אחר, גדול
יותר, מרווח ומתאים. כאן בנוסף אולי גם המקום לעצור קצת ולאפשר
לקורא שהתאפק עד כה לשאול מספר שאלות משלו, כגון: "איך היא
נראית בכלל ?" ו"מה ? כל יום היא הולכת לשם ? המגדה הזאת ?"
את מחשבות הקורא לא נביא לכאן וישער אותן כל אחד על פי דרכו
ועיניו.

מגדה הייתה אישה מסודרת נאה למראה. כשמתרחש סיפורנו נמצאה מעבר
למיטב שנותיה. וכן. היא הלכה לשם כל יום, בשעה ארבע אחר הצהרים
או בשעה חמש, תלוי בשעון הקיץ או בשעון החורף. כשנסעה לחוץ
לארץ טרחה להודיע לאנשים שאת שמם אף לא ידעה ולא הכירה כי היא,
מגדה, לא תהיה כאן ימים מספר, או שבועות. הפרידה מבני טיפוחיה
תמיד הייתה קשה לה והדאיגה אותה אך לאחר שנסעה לא חשבה עליהם
יותר וכשחזרה שב העולם למנהגו.  ודומה הייתה מגדה לשתי מגדות,
ששתיהן שוכנות בגופה ומיודעות היטב אחת לרעותה והיא תהתה לעתים
במה זכתה שהקב"ה, או הקוסמי האין סופי, שקל אותה בכף זכות שכזו
עד שטרח והעניק לה שתיים בגוף אחד. ברגעים רוחניים פחות
וארציים יותר, שבהם התנשאה מקרבה חומת חוצץ בין עצמיותה
הרוחנית למעשית, הייתה מנתחת את מצבה במונחי ההיגיון והמדעים
האקדמיים ותוהה אם לא השתכן בתוכה איזה שבב אישיות נוסף ואולי
בלתי רצוי, וכיצד ייטב לה יותר, האם במצבה הנוכחי, או לו סולקה
אחת המגדות האלו מקרבה, או אולי ניתן היה  למזג את שתיהן יחד,
והיכן ומתי לראשונה, אם בכלל, התפצלו הללו והלכו כל אחת
בדרכה.

וכך היו שתי המגדות דואגות לענייניהן - ענייניה - ומטפלות
ומאכילות חתולים. היו משוחחות עם אנשים בגינה, פעם מגדה הזו
ופעם מגדה האחרת, ואין רואה ואין יודע מי מדברת עם מי ואין
רואה ואין יודע גם מי עונה למי. שכן לא יעלה על הדעת שרק למגדה
טרחה הבריאה והעניקה נפש נוספת ואת שאר האנושות כולה הפלתה
לרעה. בודאי הסתתרו שם, בקרב באי הגינה או לפחות בקרב אחדים
מהם מקרים נוספים שכאלה, שחיו בשלום בינם לבין עצמם הנוסף, או
אפילו היו מסוכסכים אחד עם עצמם הנוסף אך היו שניים ולא אחד,
כמו גיבורת סיפורנו.

ובאחד מאותם ימים, בשעות אחר הצהרים בחודש חשוון, יישבה מגדה
על ספסל כשקופסת הפלסטיק הנודעת שלה למרגלותיה והשקיפה בנחת על
החתולים שהיו מפוזרים כה וכה בפינות הגינה, כל אחד ליד ערימת
המזון הקטנה ששפכה לו. הם התמקדו במזון בסדר מופתי ללא מריבות
ככיתת ילדים מסודרת ושקטה בטיול או בהפסקת צהרים, להבדיל שאלו
החיות אפילו לא פטפטו ולא הרעישו.
בשעה זו לא נמצאו אומנות וילדים רבים במתקן המשחקים, אך הוא לא
היה ריק. הייתה שם נערה אחת, צעירה, ועמה שלושה ילדים קטנים
נוספים בגיל הגן, בן אחד ושתי בנות. מגדה לא יכלה להחליט אם
הבחורה היא אחות גדולה או שמרטפית. הנערה הייתה מכוסה בנעליים
סגורות, גרביים, חצאית ארוכה גלילית בצבע תה-עם-חלב בעלת דוגמה
עדינה של ריבועים קטנים באריג וחולצת בד בשרוולים ארוכים בגוון
דומה, עם שמץ של ורדרד בגוון החום חלבי השליט, אשר קצותיה היו
תחובים במותני החצאית.  עור פניה של הנערה היה חלק ללא פגם
ועיניה שלוות ונעימות. שתי הילדות הקטנות שעמה נראו למגדה
רגילות אך הילד משך את מבטה שוב ושוב כי היו לו עיניים כחולות,
גדולות, שקופות ובנויות בעיגול מושלם כעיני בובה, שמשום מה לא
התאימו לפניו, והוא והנערה גם כאילו מפיצים סביבם אור בהיר
שקוף בלתי-נראה.

והנה סוגים שונים של אנשים נהגו לפקוד את אותה פינה.

בבקרים למשל, המקום היה ריק וזנוח במקצת, כעקרת הבית שעוד לא
התאפרה ועוד לא לבשה את בגדי הרחוב להיראות בפני הבריות. לקראת
השעה אחת עשרה בבוקר הופיעו שם בני נוער אחדים שאולי מאסו אותו
יום בבית ספרם והסתלקו  לספסלי מתקן המשחקים לעשן סיגריה,
למצוץ בקבוק או לבעבע נרגילה.  בשעות כאלה לא נראו בגינה
זאטוטים ומטפלות. (הללו פנו לגינה אחרת מוצלת יותר מעבר לכביש
שאליה לא נכנסו בני התשחורת.)
קבוצה נוספת של אנשים הגיעה לשם בשעות לא-קבועות של היום,
גברים ונשים מלווים במינים וסוגים שונים של כלבים, קשורים
ומשוחררים, גדולים וקטנים, כדי שישחררו את אבריהם ויתפרקו
מצרכיהם. העירייה הציבה לנוחותם של אותם אוהבי חיות תיבת קקי
גדולה צבועה בורוד שניצבה באופן בולט במעלה השביל, שם היו
אמורים לזרוק את ההפרשות של מחמדיהם. "בתל אביב לא מלכלכים"
הזהיר אותם  שלט ירוק חצוי באמצעיתו בפס עם שני ציורים מאירי
עיניים מעליו ומתחתיו שלא הותירו מקום לספק איך יש לטפל בכלבים
ובצואותיהם, לפני ואחרי. גם פקחים שלחה לשם, שהטילו קנסות
כבדים  יותר מקנסות התעבורה על העוברים על החוק. ואין הכוונה
חס ושלום להעביר ביקורת על העירייה או על מחלקת התברואה שלה,
שאנשיה חסידים גדולים ואוהבי אדם וחי שווה לכל נפש, והם עושים
בנוסף מעשים בחתולי הבר המצויים על חשבון הארנונה,  וקוטמים את
אוזניהם לאחר שעִקרו אותם, ושולחים אותם לחופשי מחדש באותו
מקום בו נלכדו, כדי שאנשים כמגדה יטפלו בהם וידאגו להם ובעלי
חנויות המזון והאביזרים לבעלי חיים יתפרנסו מהם ויברכו אותם,
והווטרינרים ומחלקות העירייה ותחנות ההסגר יתעסקו בהם באהבה
ויהיו משופעים בעבודה ולא יהפכו למובטלים כאנשים רבים אחרים
במדינה.
עוד הייתה שם גם קבוצת אנשים שהגיעו באקראי כביכול, בסדר יום
פרטי פנימי משלהם, ומדי פעם גילו  למגדה את סודותיהם, סיפורים
על מצבים שאין להם קיום במחוזות אנשי תרבות ומדיה, והם מפקידים
את הרגעים הבלתי-מגובים הללו בזיכרון אצל מאכילת החתולים
שנמצאת שם דרך קבע,  כי הרי זו שאלה גדולה כבדת-משקל, אם יש
קיום למציאות שאיש אינו מכיר ואינו זוכר. אם עץ נופל ביער שאין
בו אוזן כרויה, ההיה קול לַמַּפָּץ או לא היה ?  נמצאו שם,
למשל, שתי נשים בשנות הארבעים שלהן לערך, שנהגו לצאת מדי פעם
לטיול של בין ערביים בשביל, ומגדה הייתה מהנהנת להן לשלום, והן
לה, וכשנזכרו נהגו להוסיף ולברך אותה במילים כגון "כל הכבוד",
והיא הייתה משיבה להן באמרה זו או אחרת על פי המקרה כגון, "כן,
חתולים הם חיות מדברות"
 
.  אותן נשים ספרו לה פעם, "את לא היית מאמינה", אמרה האחת,
"כן, אני הייתי שם", אשרה האחרת, שפעם, כשנחו השתיים על אחד
הספסלים, לעשן סיגריה אולי, והמקום היה ריק מאדם ומילדים, ראו
שתי חתולות או שני חתולים, מי יודע, משתעשעים להם במתקנים.
חתול אחד המתין למטה בתחתית המגלשה על החול, וחתול שני עמד
במרום המגלשה והחליק מטה. וכך עשו מספר פעמים. לא היה אדם
מאמין אם ספרו לו. וכל כולו של המעשה משפט אחד או שניים. גם
מגדה, שניסיון עתיר לה בהתבוננות בחיות לא ראתה כדבר הזה מעולם
ואולי הייתה פוטרת ממנה זיכרון שכזה, אך בשניים עדים יקום
דבר.

שתי קבוצות עיקריות שהגיעו לשם היו כמובן הילדים, שבאו בשעות
אחר הצהרים למתקן המשחקים, ואוכלוסייה דתית, שהתקבצה בצורה זו
או אחרת סביב בית הכנסת הקטן, וילדיה שיחקו גם הם במתקנים,
כשלקראת השקיעה הופיעו גם הגברים בדמויותיהם השונות והתגלגלו
לכיוון בית הכנסת.

מגדה העדיפה את המקום כשהיה ריק מאדם ומילדים, כי כשהגיעה
החתולים היו יוצאים ממחבואיהם והעורבים היו צונחים והופכים
מנקודות מרוחקות בשמיים לציפורים גדולות כפרגיות שנחתו על
עמודי התמרורים ופנסי החשמל בציפייה לאוכל. סדר ההאכלה והקִרבה
היה יותר נעים וקל לביצוע כשלא התרוצצו שם הילדים. מבין שני
הסוגים מגדה העדיפה את הילדים שחונכו למצוות כי נראו לה
מסוכנים פחות.  כשילד חילוני היה צועק "קישטה, קישטה" ורוקע
ברגליו ומפריע, יכלה אולי להגיד לו לכל היותר  "לא יפה, תן לו
לאכול," - אם לא נזף בו הבוגר שעמו וגם זאת אם פני הבוגר ששמר
עליו נראו סבילים ובלתי מתנגדים . אך כשילד מהסוג השני התנהג
כך היה למגדה משפט מנצח, והיא הייתה אומרת,"לא יפה. בתיבת נוח
לא היו חתולים ?" ובעניין זה חשה שאִתם יש לה תירוץ, הסבר
והגנה על אהבתה לחיות הבר.

גם הילד הקטן בעל העיניים הכחולות העגולות נהג כך. הוא עמד על
מקומו ורטט כקפיץ, ואף על פי שכמעט ולא נכרה בו התנועה אפשר
היה לראות שהוא רוקע ומנופף וקופץ ומנתר, למרות שאת כל אלה הוא
לא עשה, ורק ניצב על עומדו (עָמְדּוֹ) וכמעט לא זז, כשהוא רוטט
כמכונה מחוברת לחשמל ועוקב אחרי מגדה  בעיניו. הוא גם האיר. אם
כי ייתכן שדמיינה. שתי הילדות הקטנות נמצאו מאחריו, כרקע
לדיוקן של צלם, והביטו בה כשפניהן הקטנות מוטות בזווית ראש אל
ראש ומעליהן התנשאה דמות הנערה בחצאית הגלילית בעלת העיניים
השלוות שגם היא האירה קצת. הילד אחז בידה ומשך אותה לכיוון
החתולים, הנערה רכנה ולחשה לו מספר מילים באנגלית דווקא, מגדה
אמרה לו את המשפט השגור על תיבת נוח, וסטתה משם מספר צעדים כדי
לסיים את ענייניה. ובזאת זה הסתיים. והוא היה ילד כבן שלש
לערך, בעל שיער חום בהיר כמעט צהוב, עיניי בובה עגולות כחולות,
פיאות, וכיפת קטיפה שחורה. מגדה, שסיימה להאכיל את החתולים,
פנתה משם ושבה לביתה ושכחה מהם. רק בלילה, טרם נרדמה, כשבאו
לפקוד אותה זיכרונות היום, הופיע אותו מחזה נגד עיניה ותייק
אותו מוֹחָהּ במגירת החוויות האישיות שאינן מתקבלות על הדעת.
והניחה לזאת.

ובימים שלאחר מכן כמו תמיד המשיכה מגדה במנהגה הקבוע והגיעה
לשם בשעות אחר הצהרים והאכילה חתולים ולא שמה לב במיוחד
לנוכחים בגינה ובמתקן המשחקים וגם לנערה עם שלושה הילדים לא
התייחסה, למרות שראתה אותם שם מספר פעמים, והכל נראה והיה
שגרתי ונורמלי ומתקבל על הדעת בהחלט. עד שפעם פנתה אליה הנערה,
שעה שמגדה עמדה בשביל ופניה לכיוון הרחוב ועוד מעט ותצא משם,
ושאלה אותה "מה את מאכילה ?" והביטה בקופסת הפלסטיק.  וגם מגדה
הביטה בקופסה, שעדיין נמצאו בה עיגולים חומים תפוחים קטנים עם
חור במרכזם שלא נאכלו.  וזה כבר היה עניין אחר. כי מגדה, אם
כבר פתחה בשיחה, השתדלה לעשות כך תמיד מנקודת עליונות, ממקום
שלא יוכלו לגעת בה ואת עצמה לא חשפה. כי היא, עם אנשים, לא
שואלת - לא נשאלת. ודווקא התאים לה הדבר. הן יש בודאי עדיין
מקומות בעולם שבהם מוקף אדם בעיגול בלתי נראה שאין חודרים אליו
ולא כמו באומה קטנה זו שלחוף הים, שרבים מאנשיה יונקים לשד
הווייתם  מרכילאות והתמצאות מקצועית בחיי ידוענים, ובערבים
מציצים דרך חלונות הטלוויזיה בסדרות החיברות מלכדות תרבות
המדיה, והממאנים שביניהם פונים לעולמות דמיון ופנטזיה, משחקי
מבוכים ומחשבים, והם מֵחַמָּרִים בתבל דרך מִבנים של אחרים ללא
שבב של אור.

הנערה הזו לא הגיעה ממקום כזה. היא באה ממקום אחר, כמו
החתולים, להבדיל, ומגדה ריחמה עליה ודברה אתה בזהירות ובעדינות
כאילו היא יצוקה ממַרְשְׁמֶלוֹ, מאכל אוורירי וצמרירי כצמר
גפן, רך ולבן, טעים, דביק ומתוק. "זה מזון לחתולים", הסבירה לה
והראתה לנערה. "קונים את זה בחנות מיוחדת. אני שופכת על זה
מים,  כדי שלא יתנפח לחתולים בבטן, כי זה יבש כמו מצות," סיימה
את דבריה, הציצה בעיניה הצצה חטופה והלכה. אך למחרת, המתינה לה
שם הנערה, עם הילדים שאולי הייתה ממונה עליהם. "את באה לכאן
תמיד בארבע ?" שאלה. "כן," ענתה מגדה. "הוא המתין לך, " היא
הסבירה. "הוא היה סגור כל היום בחדר ורצה לצאת. הוא רצה לראות
איך את מאכילה חתולים".

ובינתיים יצאו מספר חתולים מבין השיחים והתקרבו אליהם מרחק
מסוים והילד בעל העיניים העגולות מוציא מפיו קריאת צהלה בקול
גבוה והוא רץ כשתי פסיעות ונעצר ונסוג ושוב רץ קדימה ונעצר
ונסוג והילדות הקטנות רק עומדות בשלווה ומביטות.
"בוא תראה, הנה אני מאכילה אותם" אמרה לו מגדה. והיא החלה
להניח קמצים קמצים במרחקים של כשני מטר אחד מהשני וקראה
לחתולים. והביטה בנערה. "אסור לו לגעת, נכון ?" והנערה הנהנה
בראשה. כי למי שאינו יודע, החתול חיה טמאה בעיניהם ויש אומרים
שגוזל זיכרון.  והילד הביט ושוב עמד על מקומו וכאילו רטט כמו
קפיץ ומגדה ריחמה גם עליו ורצתה להגן עליו מהטענה או האשמה -
כי כך נצטייר הדבר במוחה - כי הנה הוא הילד אינו אווה להישאר
סגור בבית בחדר ואולי ללמוד או לשבת בשקט - כי מי יודע איך הוא
מתחנך בביתו - וחפשה מילים שיתאימו לרוח הנערה הטהורה הזו
שאינה יודעת מה זה מזון חתולים וטענה באוזניה להגנתו, "זה מרתק
אותו. הוא עוד קטן. הוא צעיר מאוד וזה מרתק אותו כי הוא עדיין
קרוב לבריאה," אמרה לנערה והביטה בה במבט מביע משמעות, מקווה
שיש ביניהן תקשורת. "מדוע שלא תביאי לו לכאן קורקינט או
אופניים, תלת-אופן, שיפרוק את מרצו ויתאמץ וייסע."
"יש לו אופניים," אמרה הנערה, "הוא לא אוהב לנסוע לבד."
"אז תביאי גם לאחותו, " העזה להציע מגדה, שלא ידעה אם מותר
לילדות קטנות דתיות בחצאיות לנסוע באופניים צעצוע, "הם ייסעו
ביחד. זאת אחותו ?"
"זאת אחותו וזאת בת-דודה," אמרה הנערה.
טוב, ובזה הסתיים גם מפגש זה ומגדה פנתה לדרכה, רק שמסיבה לא
מובנת קנו להם הנערה והילד משכן ברעיונותיה ובלילה, טרם נרדמה,
הם החלו מהבהבים על מסך הזיכרון שלה מבעד לעפעפיים עצומים
ומוחה החל יוצר תרחישים רגשיים ורומנטיים אודותיהם, שם הופיע
הילד כיורש העצר העתידי של ישיבה גדולה באמריקה שמשפחתו או חלק
ממנה נמצאים כאן כעת מסיבות בלתי ידועות, והוא צאצא לגאונים
ורבנים וסגור כל היום בבית בין כתלים ועיניו רואות שם רק קירות
חשופים וטורים על טורים של אצטבאות עמוסות בספרים רוחניים והוא
כבר מכיר תפילות ואיסורים והנערה היא אחותו הגדולה השמה עליו
עין והם שניהם יצורים בני התורה שאין להם מושג רב מה מתרחש
ברחובות החילוניים של תל אביב המקיפים אותם וכיצד נוהגים שם
האנשים ומה מוכרים בחנויות שלהם  ובודאי שלא מכירים את חדשות
הטלוויזיה, משחקי הטריוויה, טלנובלות וסתם תמונות פריצות שיש
להגן עליהם מפניהם ולהיזהר שלא להזכיר בפניהם שהרי הם כמו אותם
חתולים ושאר בעלי חיים הזקוקים להגנה מיד האדם. וכה רבה ועצומה
הייתה התהום שביניהם עד שמפליא איך פתחו השניים את השער
לדמיונותיה וייתכן שגם היא נמצאת הייתה כרגע בתוך מוחותיהם.
וכך במשך כשבועיים קרה שמגדה נפגשה עם המשפחה הקטנה הזו.
והתאמצה ודברה בשפתם. כששאלה אותה הנערה מדוע היא מאכילה את
החתולים היא התלבטה, ולבסוף, כשהיא מנסה להסביר לה את היופי
והרגש שהיא מוצאת במעשה, אמרה לה כלואטת סוד, "את הבורא אי
אפשר לראות, אבל את הבריאה שלו כן". והנערה הביטה בה בחיוך קל
ללא השתאות מדבריה והוסיפה עובדתית, "יש מנהיג לעולם", ומגדה
התקנאה בה שהיה לה את המשפט הזה שגדלה בצלו. היא הסבירה לנערה
את פשר האוזניים הקטומות, ונתנה לה את דוגמת שני החתולים שקראה
עליה פעם בעיתון לפיה שני חתולים במצב אופטימלי ימליטו בשש
שנים כעשרים וחמישה אלף חתולים. "לכן צריך לעקר אותם", הסבירה,
ואז הם שומרים על הטריטוריה, מחסלים חרקים ונברנים, וגם הופכים
לידידותיים ונחמדים כי היצר לא שולט בהם אז", סיכמה את
ה`הרצאה` הקטנה. "זאת בעיה דמוגרפית" אמרה הנערה, שהפתיעה את
מגדה כשהשתמשה במילה זו. ובפעם אחרת, כשהשליכה מגדה חופן
כדרדורי אוכל באוויר כדי שייפלו ויתפזרו כזרעונים ואז יגיעו
העורבים שתמיד ניצבו מלמעלה כקהל צופים סבלני ואדיב שהמתין
להסתלקות החתולים, ספרה לה הנערה אגדה מורכבת על ציפור
שמתעופפת מעל לימים והיא עורב ועושה דברים מוזרים ומגדה האזינה
אך לא יכלה לזכור את הסיפור. הנערה הייתה נבונה וכנראה בעלת
מוח טוב שקלט וזכר את מה שלמד ושמע. היא שאלה את מגדה אם נכון
הדבר שהעורבים יורדים ומנקרים את עיניי האנשים ומגדה אמרה לה
ש"לא, רק אם נופל להם גוזל מהקן הם שומרים עליו מלמעלה כדי שלא
ייגשו אליו וחגים מעליו ומפחידים". בבית חפשה מגדה בספר ישן
שנקרא "כל אגדות ישראל" אולי שם מופיעה אגדת העורב שהנערה ספרה
לה אך לא מצאה אותה. וגולת הכותרת הייתה כשהגיעה עם קופסת
הפלסטיק שלה ומצאה את הארבעה מצפים לה, והנערה אמרה, "היום
הבאנו אופניים, כמו שאמרת." היה שם זוג אופניים וגם קורקינט,
ומסתבר שעוד טרם בואה כבר נסעו הילדים עליהם בתורות ונהנו
והתישו את עצמם. ולבה של מגדה רחב, על שדבריה התקבלו על לבם.
ואז עשתה מעשה שלא הייתה צריכה לעשות. "איך קוראים לו ?" היא
שאלה.
"יוסי", ענתה לה הנערה.
ומגדה פסעה החוצה מחוג אל-תיגע-בי נסתר שהיא תמיד מוקפת בו
וניגשה ליוסי הקטן והשתופפה על קרסוליה וכשהיא מסתכלת בו בגובה
שווה עין לעין אמרה לו, "יוסי, תגיד `אבא, תוריד גשם`".
ויוסי הביט בה ונענע ברמז בראשו בנענוע קל של שלילה.
"יוסי," בקשה מגדה, כשהיא מסתכלת בנערה, "תגיד. `אבא, תוריד
גשם`", והסבירה לה "כי כתוב, `מפי עוללים ויונקים ייסדתי
עוז`". ופני הנערה התבהרו והיא אמרה לו גם היא, "יוסי, תגיד
`אבא, תוריד גשם`". ויוסי מאן, ומגדה חשה בצער כבד ויאוש
צונחים עליה אט אט מגבהים, כי השנה שנת בצורת נוראה הייתה,
ושמי כסלו בהירים כשמי תמוז.
ולמחרת הם לא באו יותר.

וכל יום היא המתינה להם בגינה שיבואו, כמו חתול הממתין
לאישה-אדם שמביאה לו יומיום מזון וכעת  נעלמה והוא ממתין
למזונו ובטנו מכרכרת מרעב ומעצב. ובלילה התעצמו דמיונותיה
והילד הקטן כיכב שם בדמותו של "הנבחר" בספרו של פוטוק, אשר
מרחיקים אותו בספר  מהאהבה כדי לפתח את יסוד החמלה בנשמתו.
היא תהתה אם נאסר על הנערה להתקרב למתקני המשחקים כי אין שם
אנשים מתאימים לחברה. ובסופו של דבר נרגעה, ושכחה.

ועברו מספר שנים, ומגדה בגיל העמידה הייתה כבר. היא שבה להאכיל
חתולים רק ליד ביתה, בפינה, ולגן ההוא לא ממש הייתה הולכת. אך
יום אחד, אירע שעברה דרך אותו מקום והתיישבה לנוח על ספסל. היא
ראתה חתול יושב מתבונן במרחק קטן ממנה והושיטה לו קצת מזון
יבש, שכן תמיד הייתה לה חבילה קטנה מזה בתיקה. וקמה אישה שישבה
ממול, מנענעת עגלת תינוק, וניגשה אליה. אישה צעירה בלבוש דתי.
היא התיישבה לידה עם העגלה ואמרה לה, "את זאת שמאכילה את
החתולים, נכון ?"
"כן," אמרה מגדה, "אבל אני לא מאכילה כאן".
"אבל האכלת פה, נכון ? לפני כמה שנים היית מאכילה כאן."
"כן", אמרה מגדה, "האכלתי גם פה," והיא נשאה עיניה והביטה
בעיני האישה ואז שוב הסבה את ראשה.
"את לא זוכרת אותי ?" שאלה האישה. "אני הייתי באה לכאן עם
שלושה ילדים ששמרתי עליהם אחרי הצהרים. עם יוסי. את זוכרת ?"
ומגדה זכרה.
"איפה הייתם ?" היא שאלה, "אתם נעלמתם. לא באתם יותר. מה קרה
?"
"המשפחה שבה לארצות הברית," הסבירה לה האישה. הם הגיעו לכאן
לביקור ואז שבו לארצות הברית."
"לכן הם דברו אנגלית ועברית ?" שאלה מגדה.
"כן, בבית דברו אנגלית ובחוץ עברית. אבל הם חזרו ארצה, והיום
הם מתגוררים בירושלים."
"וזה ילד שלך ?" התעניינה מגדה בנימוס.
"כן," ענתה לה.
ישבו שתיהן בשקט והביטו על הנדנדות.
"את יודעת," אמרה למגדה האישה הצעירה, "את כל שאריות האוכל
בבית אני אוספת, ומורידה בצנעה לפינת הרחוב. לחתולים. בעלי
אינו מתנגד, " הוסיפה, ולאחר מספר דקות קמה והלכה.

כי כן.

וכך היה שעד כמה שהייתה מגדה תמוהה ואנשים הפקידו אצלה את
זיכרונותיהם המיוחדים זכתה גם היא שזיכרונה יופקד אצל אחרים,
באהבה.

יש מנהיג לעולם.
הסיפור הנ"ל תורגם על ידי לאנגלית מזמן ולאחרונה, ב25 ספטמבר
2017! העליתי אותו לבמה.
http://stage.co.il/Stories/537325273








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מים חודרים,
שקטים עמוק.





ביג מק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/12/09 20:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאורה ברנשטיין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה