ירון ואתי, זוג נשוי בתחילת שנות השלושים לחייהם. אתי במטבח
וכבר כמה דקות מביטה בירון שצופה במשחק כדורגל ולא מבחין
במבטה.
אתי: "ירון, אני רוצה שנדבר."
ירון: "זה לא יכול לחכות עד אחרי המשחק? זה עוד מעט נגמר."
אתי: "לא זה לא יכול. חוץ מזה שאתם גם ככה תפסידו. כל שבת אתה
בוכה לי 'הפועל שוב הפסידה'..."
ירון: "לא הפעם. היום אנחנו ננצח!"
אתי: "אבל אתם בפיגור."
ירון: "יש עוד מספיק זמן."
אתי: "לפני רגע אמרת לי שזה עוד מעט נגמר?!"
ירון: "טוב, מה את רוצה אתי?"
אתי מכבה את הטלויזיה.
אתי: "לי אין זמן. נמאס לי. אני רוצה כבר ילד."
ירון: "שוב? כבר דיברנו על זה. יהיה לנו ילד. יהיו לנו אפילו
שלושה. עכשיו זה מוקדם מדי."
אתי: "מה מוקדם, מה? אני כבר בת שלושים!"
ירון: "את עוד לא בת שלושים. יש לך עוד כמה חודשים. ולי זה
מוקדם מדי."
אתי: "אבל זה כבר מתחיל להיות מאוחר. בסוף אני כבר לא אוכל
להביא ילדים."
ירון: "איזה שטויות. למה שתהיה בעיה?"
אתי: "לא יודעת. יש אלף ואחת בעיות שיכולות לצוץ. אתה מכיר את
הסטטיסטיקה."
ירון: "לא מכיר שום סטטיסטיקה. הבעיות האלה לא צצות בגיל
שלך."
אתי: "איך אתה יודע? אתה יודע על כמה מקרים שמעתי?"
ירון: "לא, אתי. (נאנח) אני לא יודע..."
אתי: "שמעתי על מקרים. חוץ מזה מה איתך? אתה חושב שאתה תהיה
בריא לנצח? אתה מחכה לרגע שיקרה לך מה שקרה לאבא שלך?"
ירון: "אבא שלי זה מקרה מיוחד. זה נדיר והסיכוי שזה יקרה לי כל
כך קלוש ש..."
אתי: "אוף, אתה בכלל לא מבין את הנקודה!"
ירון: "אתי די. את סתם מדוכדכת עכשיו. שבי קצת, תרגעי, זה
יעבור לך. עכשיו, את יכולה להדליק לי בבקשה את הטלויזיה? בטוח
הפסדתי איזה גול להפועל."
אתי מסתכלת על ירון במבט כועס.
ירון רואה שהיא לא מדליקה את הטלויזיה, הוא לוקח את השלט ברוגע
ומדליק אותה. הוא רואה שהתוצאה גדלה לטובת הקבוצה היריבה.
ירון: "שיט! טוב, יש עוד מחצית שלמה לחזור מהפיגור."
ירון מעיף מבט לאתי מדי פעם תוך כדי שהוא צופה במשחק. הוא רואה
שאתי עדיין מסתכלת עליו ושמבטה מתקדר. הוא מנמיך את הווליום של
הטלויזיה ומושיב את אתי לידו.
ירון: (בטון מרגיע) "די מותק. יהיה בסדר. אני מבטיח שבקרוב
יהיו לנו ילדים. רק עוד קצת סבלנות. אין לנו כרגע כסף לפרנס
משפחה. בקרוב אני אקבל העלאה במשכורת, נבסס את עצמנו ואז נוכל
לחיות בכיף ולפרנס ילדים בראש שקט, שלא יחסר להם כלום."
אתי: "ומה אם זה עדיין לא יספיק?"
ירון: "אחרי ההעלאה? אל תדאגי, זה יספיק."
אתי: "מה אם לא תקבל את ההעלאה הזאת ונמשיך בצורה שאנחנו חיים
כרגע?"
ירון: "אין שום דבר רע באיך שאנחנו חיים כרגע."
אתי: "אבל אם זה יקרה אתה תגיד לי שאתה רוצה לחכות עוד. עד מתי
אתה רוצה לחכות? הא? עד שכבר נהיה זקנים מדי?"
ירון: "לא. אני מחכה שיהיה לנו טוב יותר ואת יודעת את זה."
אתי: "אבל מי מבטיח שיהיה יותר טוב? מי מבטיח? אתה כל כך
נאיבי! נמאס לי מזה!"
אתי הולכת בכעס לחדר השינה.
ירון מתחבט עם עצמו. הוא רואה את הפועל סופגת עוד שער. הוא
נאנח, מכבה את הטלויזיה והלך אחרי אתי לחדר השינה.





האופטימי והפסימי.
לפי עקרון "המושך המוזר",
מעקרונות הכתיבה של יהושוע סובול