למה אני כל כך אוהב אותה:
איך שהיא מוציאה לשון כשהיא מתרכזת במשהו,
הצורה בה היא נושכת את השפה התחתונה כשכואב לה והיא מנסה להיות
גיבורה.
העיינים שנעצמות כשהיא מרגישה שיש מוזיקה סביבה, כשהיא מזמזמת
שיר שהיא אוהבת.
היא יוצאת מהמקלחת נוטפת מים ומרטיבה את כל החדר.
כשאני מנשק אותה והקצה של האף הקטן והסולד שלה נתקע באף שלי.
איך שהיא צוחקת. באמת. מכל הלב.
איך שהיא בוכה כי משהו ריגש אותה.
היא מפזרת את השיער ויש לה אלף תלתלים יפים שמתפזרים על האף
והעיינים והכתפיים.
היא אוספת את השיער והעיניים נמתחות אחורה.
הברק בעיניים שלה כשהיא מתרגשת מספר טוב שסיימה לקרוא.
כשהיא מתעוררת בבוקר ופותחת עין אחת, מסתובבת וחוזרת לישון.
כשהיא שומעת שיר שהיא אוהבת. שוב ושוב ושוב. ושוב.
כי היא אוהבת את החושך יותר מהאור ואת החורף יותר מהקיץ.
תמיד היא רוצה לתעד, דברים טובים ורעים. אחר כך היא אומרת:
"הראש שלי מלא זכרונות ואני מפחדת שאני אשכח אחד מהם פעם, אני
חייבת לצלם".
כשאני כועס עליה כי היא שוב השאירה את החלב בחוץ והיא עושה לי
פרצוף עצוב ומבטיחה אלף הבטחות שזו הפעם האחרונה.
היא משאירה לי פתקים קטנים ומצחיקים כשהיא הולכת לעבודה.
הלב שלה נמס כשהיא רואה ילדים קטנים או אנשים זקנים.
אם היא הייתה יכולה, היא הייתה מאמצת את כל חיות הרחוב ולוקחת
אותם הביתה, גם הומלסים. וילדים שאף אחד לא רוצה. וזקנים
שצריכים ללכת לבית אבות.
יש לה את החיוך הפנימי הגדול ביותר שראיתי אי פעם, גם כשהיא
עצובה והשפתיים שלה נוטות מטה, הלב שלה מחייך.
כשהיא מתקשרת אליי נרגשת לספר לי סיפור מצחיק שעבר עליה היום.
וכל השיחה היא צועקת מהתרגשות.
כי יש לה עיניים זוממות ונקודת חן מעל השפה.
כי היא דורשת אהבה.
ופשוט כי אפשר שלא להתאהב בה כל כך. |