מי יודע, ניפגש בהופעה.
להקה טובה כזאתי, שאנחנו ממש אוהבים.
אחת לא מוכרת, אבל שלא בצדק.
נהיה בקצוות שונים של האולם, או שאולי זה יהיה בחוץ, במגרש.
מה שכן, קצוות שונים.
ואז אני אראה אותך, ככה בין האנשים.
ואת תרגישי בזה, ותסתכלי חזרה.
וננעל מבטים. את לעיני, אני לעינך.
ואני אחזור הביתה לבד ואחשוב שיצאתי אפס.

אולי ניפגש בפאב.
אני עם החברים השתויים שלי, נהג תורן.
ואת גם, אבל בגלל שאת לא אוהבת לשתות.
ואז, אז אני אלך לברמן, ואבקש עוד סיבוב בירות,
ורד לייבל ליואב, ליד הבירה.
וגם את באת, לבקש קולה, כי את לא שותה.
ובכלל נהגת תורנית.
ואני אגיד משהו כמו "קולה? נוהגת, אה?"
ואת תהנהני ככה, עם חיוך תמים כזה.
ואנחנו ננעל מבטים, עד שיביאו את השתייה, בלי להגיד כלום.
ואז זה יגיע, ואני אחזור לשולחן בלי מילה.
כולם ישתכרו, ואני אחפש אותך בין השולחנות,
אבל אתן יושבות מאחורי עמוד שמסתיר לי, או משהו.
ואני אסיע את כולם הביתה, ויואב יקיא לי באוטו,
כי החרא לא באמת יודע לשתות, ומסתבר שהג'וני שלו צעד עם וודקה
ואבסינט. אדיוט.
אני אלך לישון בשמונה, כי עד אז ניקיתי את האוטו.

בעצם, יש מצב לפוייקה.
ככה ביער, משהו כמו אחת בלילה.
חבר משותף, עומר. יש לו יום הולדת.
אני לא ארצה לבוא, אבל ישכנעו אותי.
את בכלל תעזרי לארגן, תבואי לשם בעשר.
גם יצא יפה. לא יודע מאיפה השגת את כל הפנסים האלה. יפה אבל.
אני אחנה את האוטו, ואוציא מהבגאז' את הקולה והביסלי. היה
בבית, אז הבאתי.
ואז אראה אותך מנסה לתלות פנס, איזה חמש מטר ממני.
את פתאום תחליקי, אז אני אקפוץ אלייך, כדי לתפוס אותך. לא יילך
לי, וניפול ביחד.
את תצחקי ותסתכלי לי בעיניים.
אני די מאובן, כי נפלת עם המרפק שלך אצלי בבטן.
אבל אז אני אתפוס את המבט, והכאב יעלם.
נביט אחד בשנייה, ולא נתנתק. מבט למבט.
מישהו יעזור לך לקום, המאנייק, ונעיף מעצמנו את האבק.
אני אלך לחברים שלי, למרות שאני ארצה להישאר איתך, ואת עם
שלך.
לפעמים עומר יבוא לדבר איתנו,
אבל לא באותו זמן.
הפוייקה יצא חרא. את יודעת, מה שלא שרוף יצא דביק.
ואני חוזר הביתה עם כאב בטן, אולי מהמרפק שלך, אולי מהפוייקה.

את יודעת מה, עזבי.
רואים שאין לך את הביצים להתחיל משהו.