יום שבת, בוקר קייצי מפתיע בחודש ינואר. זימזום הפר את שלוות
הבוקר שלו. זימזום טורדני יציב ובלתי פוסק. כזה שמתדפק על עור
התוף, מעיר אותך מהשינה ולא נותן לך לחזור לשקוע בה. קרני שמש
מלטפות ביצבצו להן, הציפורים צייצו ורק הזימזום הזה הרס את
ההרמוניה המושלמת.
בחוסר חשק, פקח עיניים כבדות והתמתח לאיטו, מקווה שהזימזום
ייפסק לו בעודו סוקר את הסביבה המוכרת באדישות אופיינית. לקח
זמן, אך לבסוף הבין, להירדם שוב הוא לא יצליח. הוא התרומם
לאיטו והוסיף גירוד קל מאחוריי האוזן.
"טוב, הגיע הזמן לבדוק מאיפה מגיע הזימזום הבלתי פוסק הזה" -
חשב לעצמו. כזה הוא היה, סקרן מטיבעו. התחיל מתהלך בעצלתיים
אחרי מקור הרעש ההולך וגובר. "הנה!" - קרא, "נמצאה
המטרידנית!".
"אוףףף! כזה זימזום טורדני ומתמשך, כל-כך מוקדם בבוקר" - רטן
לעצמו. "הגיע הזמן שמישהו ילמד אותה לקח". הוא נראה נחוש מתמיד
ומפוקס במטרה. בזריזות, בלי מחשבות מרובות, התרומם בקפיצה חדה
מעל שיח הפרחים ובשתי כפותיו השעירות כמעט ותפס אותה. דבורה
מטרידנית מוצצת צוף שכמותה.
"זהו ! סוף-סוף... הזימזום חדל". מילמל פיקו החתול וגירגר לו
בהנאה מספקת, מתלקק בקרני השמש החמימות. "עכשיו, אפשר לחזור
לישון..."