שתי דמויות. גבר יושב על כיסא, שיניו בולטות, מזיל ריר,
מחוייך, לראשו כובע משונה, בגדיו נוטפים זיעה. אדים עולים
סביבו. אישה בהירה מנומשת ששיערה האדום אסוף, מניפה דגל אדום
לכל אורך השיחה. ברקע מוזיקה (רדיוהד - גו טו סליפ/ליטל מאן
ביינג אירייסד). על קדמת הבמה נוטפים כל העת טיפות מים.


:רוכסן מכנסיך. הבט.
:שוב לא רכוס.
:אתה נראה כמו סוטה שנשכח מחוץ לתאו. רכוס אותו.
:(מפנה את גבו) איך זה קורה לי? למה לי? למה שוב ושוב?
:גם החולצה מוכתמת. הפוך אותה.
:(מסיים לרכוס מחדש. מסיר את חולצתו. לובש את הצד ההפוך.
הכתמים נותרים בולטים). אין מה לעשות. אני מרושל.
:לא מרושל. משהו אחר. חמור הרבה יותר. לא נסלח כמו מרושל.
:אם הייתי מרושל היה בזה חן. נשים היו סוגדות לי רק בגלל זה.
כתביי היו מתקבלים יפה הרבה יותר. כל מה שחסר לי זה קצת
רישול.
:אתה מפריז. בכל דבר כך. בכתמים על החולצה. ברוכסן הנוזל
מעצמו, בזיפי הזקן הנעשים תלתלים אדומים, מכוערים מעט.
:(מחכך את זיפיו בשתי ידיו) כבר לידי כיעור?
:כבר לפני יומיים. לא אמרתי. שיתפתי פעולה.
:מה עוד? אני מוכרח לדעת.
:אין זה משנה. כלום לא ישתנה.
:בכל זאת. אמרי לי הכול. שוב ושוב ושוב. שאוכל לרחם על עצמי,
גם כן בהפרזה, בלי מעצורי שליטה.
:בטנך.
:הגודל?
:לא בעיקר. השיפול. האחיזה. הרכינה קדימה.
:יכולתי להיות איש חזק ומרשים.
:ברור שאתה מרשים. הבעיה היא בחוסר השליטה השקוף.
:אין לי המסוגלות הבסיסית להסוות את חוסר השליטה שלי בעצמי.
:מכנסיך.
:גם הם? חשבתי שאזכה למעט נחת.
:רואים לך את חלקו המכוער של התחת.
:רק את הכיעור? היופי איננו גלוי?
:היופי, גם אם ניתן היה לראותו, נטמע עמוק מאחרי החריץ השעיר
המסואב שלך.
:חבל.
:על מי שמת.
:עליך. לא רק מי שמת. גם אתה יכול להיכלל בטווח הפתגם.
:רואים עליי?
:שומעים בקולך. גם בלי מכנס שמוט. בלי חולצה מוכתמת, בלי אף
אחד מהדברים הגופניים. קולך מסגיר אותך לידי שוטרים בלתי נראים
שאינך רואה.
:משקפיי, גם בם הבעיה?
:משקפיך משקפי אדם זקן שאיש אינו אוהב אותו. חבל. יכול היית
להיאהב. יותר מאחד שניים. קהל שלם, כנוע ומפוחד.
:יכול הייתי. איש רוח מצויין, רעיונותיי מצויים כעת בשיא
פיתוחם.
:רעיונותיך לקויים.
:גם הם? בלתי אפשרי. בדקתי.
:הבדיקה עצמה.
:מגוחכת? הבדיקה מגוחכת?
:עצובה יותר ממגוחכת. אם הייתה מצחיקה יותר ממגוחכת, היה לך
סיכוי. העצב הוא הדבר היחיד העומד לזכותך.
:ומה ייצא לי מזה? מן העצב. ייצא דבר מה שאוכל להתגאות בו?
שיוכלו לפאר אותי בגינו?
:כנראה שלא. העצב שלך, מגוחך מדי. אינו עצוב דיו. מעלה חיוך
לעגני על פני כל מי שאינו אתה. שולי. מרגיז מעט.
:אם כך מה עוד? יש עוד? להמתין לעוד? אין זה מגוחך מדי מצדי?
:המתנה עשויה לזכות אותך ברחמים.
:ורחמים זה טוב?
:במידה.
:ואצלי מופרז, אני מנחש.
:לא מופרז. מדוייק.
:נו, זה משהו. מה עושים עם זה?
:שוקעים בתרדמת. או בוהים בחלל. חוץ מזה, לא הרבה.
:כמה זמן?
:בלתי מוגבל. עד שייגמרו הכוחות.
:ואז מה?
:המוח מסתייד מאליו. הכתיבה נפסקת, הקריאה נעשית קשה, בלתי
אפשרית, ריח עז דובק במצעים. אתה נעשה בלתי נסבל, בעיקר בקרב
עצמך.
:ומשהו יוצא מזה?
:הבנה.
:אלוהית? חד פעמית?
:אולי. לא בטוח. אולי הבנה בלבד, בלי תארים ובלי עוצמה. אולי
הבנה לבדה.
:ואז?
:אין לדעת. עוד לא קרה. בקרוב. אפשר להמתין שיקרה.
:יחד? תמתיני אתי?
:לא. אתה יכול להמתין לבד. יש לי סידורים. (יוצאת מן הבמה. רק
רגליה נראות מאחד הצדדים. היא שוכבת על גבה. נעליה אדומות.
רגלי גבר בנעליים טובות רוכנות מעליה. היא נאנקת. שקט. הוא
ממתין)
:אני מבין.
:(מחוץ לבמה) באמת? כבר? כל כך מהר?
:ודאי. רק הייתי צריך לתת לעצמי הזדמנות נוחה. אני רעב.
:(ממשיכה להיאנק) היזהר מן הכתמים. אל תפריז. התאמץ.

חושך.